דחיית ערעור על החלטת בימ"ש לענייני משפחה לדחות תביעה מחמת התיישנותה

ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בן-ציון ברגר) מיום 15.4.12 ב- תמ"ש 25351-11-11, בה הורה בית משפט על דחיית התביעה מחמת התיישנותה.

השופטת יעל וילנר:

העובדות בתמצית

1.         המערער והמשיב 1 הם אחים מצד אביהם. המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1. אביהם של המערער והמשיב נפטר ביום 25.10.08. (להלן - "המנוח")

2.         ביום 12.6.01 חתם המנוח על ייפוי כוח כללי לטובת המשיב. במועד זה חתם המנוח גם על צוואה בה הוריש למשיב את כל רכושו (להלן - "הצוואה השנייה"). צוואה זו סותרת צוואה קודמת של המנוח משנת 1998 בה הוריש את כל רכושו למערער ולילדיו (להלן - "הצוואה הראשונה").

3.         ביום 9.8.01 מכרו המשיבים את דירת המנוח  באמצעות ייפוי הכוח שניתן להם (להלן - "הדירה").

4.         ביום 23.9.01 הגיש המערער בקשה לבית משפט קמא להתמנות כאפוטרופוס של אביו לענייני הרכוש. במסגרת הבקשה טען המערער כי המשיבים מכרו את הדירה בניגוד לרצונו של המנוח וללא ידיעתו ושלשלו את התמורה לכיסם. ביום 26.12.01 התקיים דיון בבקשה זו במסגרתו העיד המנוח כי מכירת הדירה על ידי המשיבים לא הייתה בהסכמתו ונעשתה בלי ידיעתו ורק בדיעבד נודע לו עליה. בתום הדיון מינה בית משפט קמא (כב' השופטת ר. ברגמן) את עמותת ש.פ.ר כאפוטרופוס לרכוש למנוח. בית משפט ציין בהחלטתו כי בעת הדיון היה המנוח צלול, ענייני, שקול ויכול היה להביע דעה בצורה ברורה ובהירה.

            חשוב להעיר כי עמותת ש.פ.ר אשר ניהלה את ענייניו של המנוח כל השנים עד פטירתו, לא מצאה לנכון לנקוט בכל הליך נגד המשיבים בנוגע למכירת הדירה, זאת על אף שידעה על טענות המנוח בעניין זה.

5.         חלפו שנים, המנוח כאמור נפטר ביום 25.10.08, וביום 12.2.09 הגיש המערער בקשה למתן צו קיום הצוואה הראשונה. ביום  7.4.09 ניתן צו קיום הצוואה. ביום 27.4.09 הגיש המשיב בקשה לביטול הצו, וביום 14.5.09 ניתן צו עיכוב ביצוע הצו. ביום 25.1.11 דחה בית משפט קמא את בקשת המשיבים לביטול צו הקיום וביטל את עיכוב ביצועו.

6.         ביום  17.11.11 הגיש המערער את תביעתו נגד המשיבים לבית משפט קמא, היא התביעה מושא הערעור שלפנינו,  במסגרתה טען כי המשיבים מכרו את דירת המנוח ללא הסכמתו, ועל כן עליהם להשיב לו ולילדיו, כיורשי המנוח, את התמורה שקיבלו בגין מכירת הדירה.

המערער טען כי המנוח חתם על ייפוי הכוח כשהוא אינו כשיר ואינו במצב נפשי ו/או פיזי המאפשר לו להבין את משמעות החתימה.

המשיבים טענו בכתב הגנתם כי דין התביעה נגדם להידחות על הסף מחמת התיישנותה.

החלטת בית משפט קמא

7.         בהחלטתו מושא הערעור שלפנינו קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבים ודחה את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי עילת התביעה נוצרה ביום 26.12.01 - הוא המועד בו התקיים דיון בבית משפט בנוגע לבקשת המערער להתמנות כאפוטרופוס למנוח. בית משפט קמא ציין כי במסגרת דיון זה העיד המנוח  כי מכירת הדירה על ידי המשיבים לא הייתה בהסכמתו. מכאן הסיק בית משפט קמא כי בנקודת זמן זו נוצרה כבר המחלוקת בין המנוח לבין המשיבים בנוגע למכירת הדירה, ולפיכך, מועד זהו מועד היווצרות העילה, ומכאן ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות. על כן, כך לפי בית משפט קמא, התביעה אשר הוגשה ביום 17.11.11 התיישנה, אף בהתחשב בהארכת המועד של שנה המוענקת ליורש מכוח סעיף 18 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות").

על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו.

טענות המערער

8.         המערער טוען כי בית משפט קמא טעה משייחס לו את עילות התביעה של המנוח בלבד, היות ולטענתו, עומדת לו עילה נוספת, עילת תביעה עצמאית כלפי המשיבים.

לטענת המערער, עילת תביעתו העצמאית קמה משהוכרז כיורש על פי דין ביום 25.1.11 - מועד מתן פסק הדין של בית משפט קמא אשר דחה את הבקשה לביטול צו קיום הצוואה לטובת המערער. לטענתו, משהוכרז במועד זה כיורש אחר המנוח, התגבשה עילת תביעתו העצמאית כנגד המשיבים, ורק ממועד זה התגבש בידו "כוח התביעה". על כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה ולא קודם לכן.