רקע
1. המערער, עורך דין, עמד לדין בשנת 2008 באשמת הריגתו של אדם ופציעתם של שניים אחרים. מכתב האישום עלה, כי פלוני התקשר למערער וביקש ממנו יעוץ מקצועי בדיני משפחה, ונועד להיפגש עמו במקום פלוני בכפר דבוריה, בשעת לילה. המערער הגיע למקום, שאז הופתע לגלות כי נפל למארב שטמנו לו שלושה, שהמתינו לו כשבידיהם אלות עץ, ומשהגיע החלו מכים בו באלותיהם. המערער מצויד היה באקדח. בעיצומו של מאבק עלה בידו לשלוף את אקדחו. הוא ירה בשלושה, הרג אחד מהם, ופצע את השניים הנותרים.
2. המשפט התנהל בפניי, וסופו של יום זיכיתי את המערער, לאחר שהגעתי לכלל דיעה, כי את פעולת הירי הוא עשה מתוך הגנה עצמית.
3. בדו"חות שהגיש המערער למשיב הוא ביקש לראות בהוצאות המשפטיות שהוצאו להגנתו במשפט הנ"ל, כמס תשומות. המשיב סרב להכיר בכך. המערער השיג על קביעה זו. תחילה נדחתה השגתו, ומאוחר יותר הכיר המשיב במחצית מן ההוצאות שהוצאו כמס תשומות. מכאן הערעור.
טענות הצדדים
4. המערער טוען, כי את ההוצאה על הגנתו במשפט הפלילי הוא הוציא על מנת שלא ייכלא, כך יוכל להמשיך את דרכו כעורך דין. אילו הורשע - היה נידון למאסר, ולכן לא יכול היה להמשיך בדרכו המקצועית. מכאן שמדובר בתשומות, ולכן יש להכיר בזכותו לנכותן ככאלה.
נוסף על כך טוען המערער, כי האירוע שהביא לפתיחת המשפט הפלילי מקורו בפעילותו המקצועית, שהרי למקום בו נטמן לו פח הוא הובא כביכול לשם מתן יעוץ מקצועי. גם מטעם זה, כך המערער, מדובר בתשומות, ומכאן הזכות לניכוי.
5. המשיב טוען, בתורו, כי הגנתו של המערער בהליך הפלילי נדרשה, ראש לכל, על מנת לחלצו ממאסר, משמע כאדם פרטי, ולא על מנת להגן על האפשרות להמשיך ולעסוק במקצועו. המשיב מכיר בתכלית הנוספת שבהגנתו בהליך הפלילי, משמע הבטחת האפשרות שהמערער ימשיך ויעסוק במקצועו. לכן הוא סבור היה, בהליך ההשגה, כי יש להכיר במחצית ההוצאות כמס תשומות.
דיון
6. הואיל והעובדות הצריכות לשם הכרעה אינן שנויות במחלוקת הסכימו בעלי הדין, כי אכריע במחלוקת שביניהם על יסוד כתבי הטענות.
7. סעיף 38(א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975
("החוק") קובע לאמור:
עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לו כדין...
סעיף 1 לחוק מגדיר "מס תשומות" כך:
מס הערך המוסף שהוטל ... על מתן שירותים לעוסק, הכל לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו;
השאלה הצריכה לענייננו היא, האם השירות המשפטי שקיבל המערער הוא בבחינת שירות שניתן לו "לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו". בתי המשפט נתנו למלים אלו פירוש ליברלי מרחיב. ואף על פי כן סברתי, כי הרחבת הפירוש על מנת שיחול על עניינים דוגמת אלה שלפנינו היא מרחיקת לכת יתר על המידה, משמע אין לראות את ההוצאות הללו כמס תשומות, בכל אחת משתי החלופות שהציע המערער. זו מסקנתי, ועתה אנסה להטעים לה טעמים.
8. כאמור מעלה, טענתו האחת של המערער היא, כי הוצאות ההגנה המשפטית נועדו לשמר את יכולתו לעסוק במקצועו. טענתו האחרת היא - כי האירוע שהביאו לעמוד במשפט פלילי קשור היה עם עיסוקו. אדון בכל אחת משתי אלה בנפרד.
9. אשר לטענה הראשונה שבאה מפי המערער, טענה זו אני מתקשה לקבל. אכן המושג תשומות עשוי להכיל, לפי הגישה הפרשנית המרחיבה בה נקטו בתי המשפט, גם אמצעים העשויים לשמר את אמצעי הייצור הקיימים, לגונן עליהם מפני פגעים, ועוד כיו"ב. אלא שהדין חייב לקבוע גבול בין המותר לבין האסור בניכוי. בחינת מקרה קצה אוכל להביא את העוסק, שיבקש לנכות
הוצאות רפואיות בטענה, שהן נועדו לשמר את בריאותו, שאם בריאותו לא תישמר - הכיצד יוכל להמשיך ולעסוק במקצועו? אינני רואה את ההבדל בין הוצאות רפואיות, שנהיר כי לא תוכרנה [היום] בניכוי, לבין הוצאות שהוציא העוסק על מנת לגונן על חירותו, על שמו הטוב ועוד כיו"ב. לפי הבנתי, הוצאות שהוצאו על מנת לשמר את חירותו של העוסק, קרי במשפט פלילי בו הוא עמד לדין, אינן בחינת תשומות, שהמס בגינן מותר בניכוי (השוו נא: ע"ש (מחוזי -ת"א) 1018/03
צנעני נ' מע"מ רחובות, תקדין, 2004; עמ"ה (מחוזי - חיפה) 13/82
ד"ר פרומקין נ' פקיד שומה חיפה, תקדין, 1982). הוצאות ההגנה במשפט פלילי, שתכליתן לשמר את חירותו של העוסק, שמו הטוב, בריאותו, חייו ממש, ועוד כיו"ב, מצויים מעבר לנקודת האיזון שבין המותר לאסור בניכוי, אף על פי שכל אחד מן היסודות הללו הינו הכרחי על מנת לאפשר את המשך העיסוק.
10. סיכומה של נקודה, ככל שהערעור נסמך על כך, שהוצאות ההגנה נודעו לשמר את חירותו של המערער, וככאלה הן בבחינת "תשומות", דין הערעור להידחות.
11. לחלופין טען המערער, כאמור, כי האירוע שהביאו לעמוד לדין פלילי קשור היה לעיסוקו כעורך דין, ומכאן שיש לראות בהוצאות ההגנה כתשומות.