דחיית טענה בדבר אחריות משטרה לשיהוי בפינוי נתקף לבי"ח ולגרימת מותו

כללי

1.  ביום 3.1.02 נפטר המנוח אמון מוריס, כבן 55 במותו. התובעת 2 היא אלמנתו ויורשתו היחידה של המנוח, התובעים 3-6 הם ילדיו הבגירים. המנוח נפטר עקב אוטם בשריר הלב בו לקה מספר שעות לאחר שהנתבע  1 (להלן: " הנתבע") תקף אותו. הנתבע הורשע ביום 19.6.03 בבית המשפט המחוזי בת"א במסגרת ת.פ. 40017/02 בהריגתו של המנוח, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בגין כך נגזר עליו עונש של מאסר בפועל למשך שש שנים, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות  ופסילת רשיון נהיגה למשך עשר שנים מיום שחרורו ממאסר. ערעורים  שהוגשו לבית המשפט העליון על הכרעת הדין  ועל גזר הדין נדחו ביום 12.10.04 (ע"פ 9723/03, ע"פ 9777/03).  במסגרת התביעה דנן עותרים התובעים לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מות המנוח. עילת התביעה כנגד הנתבע היא תקיפה ורשלנות, כאשר התביעה נסמכת על ממצאי ומסקנות פסק הדין במשפט הפלילי, בהתאם להוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש],  תשל"א - 1971. עילת התביעה כנגד הנתבעת 2 (להלן גם: " הנתבעת" או " המשטרה") היא רשלנות. הטענה בעניין זה, בתמצית, היא כי המשטרה גרמה לשיהוי במתן טיפול רפואי למנוח ובכך גרמה למותו. המשטרה, מצדה, הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע בטענה כי מותו של המנוח נגרם באשמו הבלעדי של הנתבע. בתיק נשמעו ראיות.

העובדות

2. רוב העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים והן  נלמדות  בעיקר מהכרעת הדין בתיק הפלילי. ביום הארוע בשעה 12:00 לערך נהג הנתבע במונית בשדרות שאול המלך בתל - אביב. אותה עת נהג המנוח באוטובוס של חברת "דן" אחרי המונית בה נהג הנתבע. מסכת האירועים החלה כאשר הנתבע עצר את מוניתו בתחנת האוטובוס בשדרות שאול המלך על מנת להוריד נוסע ולהסדיר עמו התשלום. אחריו עצרה מונית נוספת. המנוח הגיע לתחנה עם האוטובוס על מנת להעלות נוסעים, עמד אחרי שתי המוניות והמתין שתזוזנה על מנת לנסוע. ההמתנה התארכה, המונית שעמדה אחרי הנתבע נסעה אך הנתבע עדיין לא נסע והמנוח צפר לו מספר פעמים על מנת שיפנה את מקומו בתחנה. בסופו של דבר עקף המנוח את מונית הנתבע, עקיפה משמאל, אך כפי הנראה תוך סטייה ימינה לכוון המונית. הנתבע נסע בעקבות המנוח והשניים הגיעו לצומת שד' שאול  המלך ודרך נמיר. בעת עצירתם ברמזור אדום יצא הנתבע מהמונית, ניגש לחלון הסגור של תא הנהג של האוטובוס וצעק על המנוח בשל כך, שלטענתו, המנוח "חתך אותו" בנסיעתו. המנוח השיב לנתבע בצעקות ולא פתח את החלון. משהתחלף האור ברמזור לירוק החל המנוח לנסוע לכוון מסוף 2000 (תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב) והנתבע נסע בעקבותיו. המנוח עצר בתחנה הסופית במסוף 2000, הוריד את נוסעי האוטובוס בתחנה והחל בסידור חפציו. הנתבע עצר את המונית בסמוך לאוטובוס, עלה לאוטובוס דרך הדלת הקדמית וניגש למנוח בעודו יושב על כסא הנהג. בשלב זה התפתחו חילופי דברים וקללות  שגלשו לאלימות. הנתבע היה גדול במימדיו וגבה קומה יחסית למנוח, היה צעיר ממנו ביותר מ- 20 שנה ואף היה בעל ידע והכשרה בקרב מגע. הוא הכה את המנוח בראשו וגופו, כאשר המנוח נסה להתגונן ללא הצלחה.  הנתבע המשיך להכות את המנוח שהחל לדמם מראשו, גרר אותו מחוץ לאוטובוס ואף בעט בו בחזהו או בבטנו לאחר שנפל בין גלגלי האוטובוס לשפת המדרכה,  עד אשר עוברי אורח שעברו במקום הצליחו, לאחר מספר ניסיונות, למשוך את הנתבע הצידה כדי שיפסיק להכות את המנוח. רק אז חדל הנתבע ממעשיו.

3. המנוח קבל טיפול רפואי על ידי חובשת של ניידת התרמת דם של מד"א שהייתה במקום וחתך שהיה במצחו נחבש. מספר דקות לאחר מכן הגיעו שוטרים למקום. מדובר בשלושה שוטרים מיחידת אבטחת תחבורה ציבורית במשטרת מחוז ת"א. מפקדת ניידת הסיור הייתה סמ"ר דוריס סימנטוב (כיום דוריס מועלם, ולהלן גם: " דוריס") ובצוותה שני שוטרים במסגרת שירות חובה (שח"מ): שרון כהן וניר ריעני. דוריס רשמה דו"ח פעולה, העידה בתיק הפלילי, הגישה תצהיר בתיק דנן ונחקרה עליו. בהתאם לדו"ח הפעולה שרשמה, הארוע דווח לה ולצוותה בשעה 12:18 ואז הגיעו למקום  שרון כהן וניר ריעני, היא עצמה הגיעה דקה אחר כך. עוד רשמה בדו"ח: " ראיתי את נהג האוטובוס  מוריס אמון שנוהג בקו 18 פנימי 427 יושב בתוך המסוף כאשר צוות מגן דוד אדום שהיו במקום באופן יזום טיפלו בפגיעה שהייתה בפניו בחלק השמאלי בקו ישר מהעין כאשר כל חולצתו מכוסה דם". בתצהירה ציינה כי ראתה שחובשי מד"א אשר טיפלו במנוח שמו לו פד גזה על החתך שמעל העין. היא ציינה כי היא והשוטרים האחרים שבצוותה לא היו עדי ראיה לארוע בו הוכה המנוח ולא היו חשופים לעוצמה שבה הוכה המנוח. המנוח ביקש להתלונן במשטרה ונסע עמה בניידת לתחנת המשטרה במרחב ירקון, שם הועבר הטיפול לידי רפ"ק סימונה ברנר. דוריס ציינה כי המנוח נראה המום מהארוע אך ענה על השאלות שנשאל. הוא נשאל "אם הוא בסדר" ואם הוא רוצה להגיש תלונה או קודם כל ללכת לבי"ח " וענה במפורש שהוא בסדר והיה מעוניין להגיש תלונה". הוא רצה לסיים עם הגשת התלונה מיד ולא לגשת קודם כל לבית חולים. דוריס עצמה שאלה את חובשי מד"א " שוב ושוב" אם ניתן לקחת את המנוח לחקירה ונענתה שאין מניעה. דוריס ציינה כי " המנוח לא נראה כמי שזקוק לטיפול רפואי נוסף ובודאי לא כמי שנזקק לאשפוז בבית החולים המנוח נשאל על ידי אם הוא רוצה להתפנות לבית חולים אך סרב ולא נמנע מלבוא אתנו להגיש תלונה". גם בעדותה בתיק הפלילי מיום 26.6.02 ציינה כי " כשהייתי עם מד"א והם סיימו לחבוש  שאלתי אם אפשרי לקחת את המנוח לחקירה אמרו כן אמרתי אתה רוצה לבוא איתי או ללכת לבי"ח אביא לך הזמנה אמר אין בעיה שאלתי 20 פעמים את מד"א אם זה בסדר את החובש שהיה שם" (עמ' 7 לפרוטוקול).

4. המנוח הגיע עם דוריס לתחנת המשטרה במרחב ירקון בשעה 13:50 לערך, כפי שנרשם בדו"ח הפעולה של דוריס. האחראית על החקירה הייתה רפ"ק סימונה ברנר, עו"ד, ששימשה במועד הרלוונטי ראש מחלק חקירות א (אלימות) במרחב ירקון. רפ"ק ברנר הגישה תצהיר בתיק דנן ונחקרה, העידה בתיק הפלילי ורשמה מזכר מיום 6.1.02 לגבי השתלשלות העניינים. מהלך האירועים בתחנת המשטרה היה כדלקמן: השוטר אמיר עוזיאל החל לגבות עדות מהמנוח בשעה  13:55. בסמוך לאחר תחילת גביית העדות (שורה 8) נרשם על ידי השוטר עוזיאל כך: " המתלונן בשלב זה קם ומודיע שהוא לא מרגיש בטוב, משתעל מתחילת העדות, גונח, אומר "לא טוב לי", חולצתו של המתלונן מוכתמת בדם מצד ... שמאל ישנו פלסטר על מצחו בצד שמאל" לאחר מכן נרשם: " 14: 00 בשלב זה המתלונן מבקש אמבולנס, צילה מזמינה לו אמבולנס". לאחר מכן נרשם: " 14:00 העדות מופסקת, המתלונן לא יכול להמשיך למסור עדות".

5. לאחר שהמנוח התלונן כי אינו חש בטוב דווח על כך השוטר עוזיאל לרפ"ק ברנר. מהלך האירועים מנקודה זו, בהתאם לתצהירה של רפ"ק ברנר, היה כדלקמן: " סמוך לאחר שעה 14:00 במהלך מתן עדותו של המנוח, הגיע לחדרי אמיר עוזיאל...והודיע לי כי המנוח אינו חש בטוב. ניידת מד"א הוזמנה למקום. נגשתי לחדרו של החוקר הנ"ל עם מצלמת פולרואיד ומצאתי את המתלונן יושב על כסא וטוען שיש לו כאבים בחזה. כאמור, לא ידעתי אז כלל וכלל לכך שיתכן והמתלונן סובל ממחלת לב כלשהי. ראיתי את המנוח כרבע שעה לערך, לאחר שהגיע לתחנה. המתלונן היה בהכרה מלאה ותקשר עם הסביבה היטב...צילמתי את המנוח, כנהוג בחקירות אלימות, כדי לחזק את הראיות כנגד החשוד...היה זה בסביבות 14:10...איני יכולה לזכור ברמת דיוק של דקה מתי בדיוק נעשה הצילום...לאחר זמן מה הגיע צוות מד"א רגיל ללא רופא אשר בדק את החולה. הם לא ראו צורך לפנות אותו לבית חולים. הם בקשו לתת לו הפניה לגשת עצמאית לבי"ח לבדיקה. אני, לעומת זאת, התעקשתי לפנותו באמבולנס וכך נעשה כעבור כמה דקות...להערכתי, בפרק זמן זה, הובאה המיטה/כסא לפינוי המנוח מהאמבולנס שחנה מחוץ לבניין אל תוך חדר החקירות. התעקשותי לפנות את המנוח הייתה משום שנבדק ע"י מי שאינו רופא ואני לא הייתי שקטה לאפשר למנוח להגיע לבי"ח עצמאית מבלי שרופא יבדוק אותו...בשעה 14:15 סיימתי אני את גביית העדות של המנוח (סגירת עדות) ונרשמו מפיו עוד 5 שורות על ידי, בכתב ידי. סמוך לפני כן, נבדק המנוח ע"י צוות מד"א. סגירת העדות על ידי ארכה זמן קצר מאד. מיד לאחר מכן פונה המנוח ע"י מד"א ב - 14:25...סגירת העדות על ידי, בשעה 14:15, כאמור, לא עכבה את הפינוי של המנוח. מרגע שהתעקשתי כי מד"א יפנו בכל זאת את המנוח, היה עליהם לעשות מספר פעולות על מנת לארגן את עלייתו לאמבולנס: הבאת הכסא/אלונקה, בירור לאיזה בי"ח להביא את המנוח, רישומים שונים וכו'. לא הייתה כל אוירה או תחושה של לחץ. מלבד עצם ההתעקשות שלי לפנותו לאור טענותיו, לא היו למד"א אינדיקציות לדאוג לפינוי חירום מהיר של המנוח...למיטב זכרוני, כשראיתי את המנוח לראשונה בחדר החקירות, בעקבות הדיווח של החוקר על כי אינו חש בטוב, שאלתי אותו מה הוא מרגיש והאם הוא חולה לב. זו שאלה סטנדרטית ששואלים. הוא שלל כי הוא סובל ממחלה כל שהיא. גם צוות מד"א שאל אותו שאלה זו וגם להם השיב בשלילה".

6. בטופס מסירת עדותו של המנוח, לאחר השעה 14:00 בה הופסקה גביית העדות על ידי השוטר עוזיאל, אכן נרשמו 5 שורות נוספות על ידי רפ"ק ברנר, ובתחילתן נרשם כך: " שעה 14:15 בשלב זה העדות נלקחה על ידי רפ"ק סימונה ברנר וזאת לאחר שהחשוד (צריך להיות המתלונן, א.ל.) נבדק ע"י צוות מד"א לאור מצבו הבריאותי" לאחר מכן נרשמו עוד ארבע שורות המתייחסות לתאור הארוע ובסיומן נרשם: " אני לא מרגיש טוב ומבקש להתפנות לבית חולים". 

7.  בעדותה בתיק הפלילי ציינה רפ"ק ברנר דברים דומים: " אני זוכרת שהתעקשתי לפינוי שלו לאחר שהחליטו שהוא יכול להתפנות. סגירת העדות דהיינו שלוש או ארבע שורות שאני גביתי ממנו וסגירת עדות שנלקחה למטב זכרוני סמוך לבדיקה, וזכור לי בוודאות שהם החליטו שיתפנה בכוחות עצמו וזכור לי בוודאות שעמדתי על כך לפנות אותו לא הייתי שלמה עם זה  שייבדק רק על ידי פאראמדיק בלבד...אני אומרת בשיא הודאות שהיה לי ויכוח ובקשתי לפנות אותו" (עדות מיום 18.9.02).

8. בחקירתה בתיק דנן ציינה כי כאשר הגיע האמבולנס " סגרנו את העדות והוא הועבר לחדר הסמוך ושם טופל. לסגור עדות זה עוד 4 מילים וחתימה. סגירת עדות זה אם יש עוד משהו  להוסיף, ואם יש להוסיף הוא מוסיף וסגרנו, עוד כמה שורות" (עמ' 6 שורות 22-25). וכן: " אני זוכרת את הארוע כיון שזה היה ארוע יוצא דופן. אני זוכרת שהגיעו לחדר החקירות, לתוך הבניין, בחצר הפנימית בחדר אחרון מצד ימין, הגיעה חובשת צעירה, לאחר מכן הגיע נהג אם אני לא טועה, שראו אותו יושב, הם לא היו רופאים, והם החליטו שיתנו לו הפניה ללכת בעצמו לבי"ח, ואני התעקשתי כי זה בן אדם עם כאבי חזה, הם באו בלי מכשירי מדידה או מערכת החייאה, רק אחרי כן הגיעו עם כסא, והוא לא רצה לעלות על זה למיטב זכרוני...שאלו אם יש לו הסטוריה של מחלות לב והוא אמר שלא. ורצו להשאיר לו הזמנה ללכת לבי"ח בעצמו והתעקשתי לפנותו. אני ליוויתי אותו עד היציאה ועלייתו לאמבולנס ואף היו עובדים ממסוף ארלוזורוב וביררתי עבורם לאן הוא מפנה" (עמ' 7 שורות 10 ואילך) . "האמבולנס הגיע, הם בדקו אותו ואחרי זה המשכתי בזמן שהם הורו לאן לפנותו. את התמונה צילמתי בו זמנית כשהאמבולנס הגיע" (עמ' 8 שורות 1-2).

9. בהתאם לדוחות מד"א התקבלה קריאה להזנקת אמבולנס בשעה 14:03. אמבולנס מד"א שאינו נט"ן הגיע לתחנת המשטרה בשעה 14:16. בדו"ח נרשם כי המנוח התלונן כי הוא חש ברע, כי יש לו חתך מעל גבה שמאל והוא מתלונן על כאבי בטן. אופן הנסיעה הוגדר על ידי צוות מד"א כ" לא דחוף". מדידות דופק ולחץ דם בוצעו בשעה 14:25. כמו כן נרשם שבוצעו חבישה וחיטוי. האמבולנס פינה את המנוח מתחנת המשטרה בשעה 14:38. במהלך הנסיעה לבית החולים הדרדר מצבו של המנוח והוא אבד את הכרתו בשעה 14:40. הפרמדיקים באמבולנס הזעיקו צוות נט"ן והחלו בפעולות החייאה שלא צלחו. צוות נט"ן הגיע בשעה 15:07 ומצא את המנוח ללא רוח חיים.

10. גופת המנוח הועברה  למכון לרפואה משפטית ובוצע ניתוח שלאחר המוות. אין מחלוקת של ממש על מסקנות הנתיחה וסיבת המוות. מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ישירה מהחבלות אותן ספג. המוות נגרם כתוצאה מכשל לב חריף על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים של הלב עם אוטמים זעירים ישנים בשריר הלב ופקקת דם טרייה בעורק הראשי של הלב. התברר כי המנוח סבל מטרשת עורקים מפושטת בשלושת כלי הדם הכליליים. בעורק הקדמי היורד נמצא קריש דם שבחלקו היה טרי, וחלקו היה ישן יותר, בן 3- 8 ימים. קריש דם זה חסם את זרימת הדם בעורק הקדמי היורד בליבו של המנוח, חסימה אשר גרמה לאוטם בשריר הלב  ואשר בעטיה הופיעה הפרעת קצב קטלנית מסוג פרפור חדרים וזו הביאה למותו של המנוח. אין חולק כי המנוח לא ידע שסבל ממחלה בליבו. 

11. במסגרת הכרעת הדין בתיק הפלילי דן בית המשפט המחוזי וקבע ממצאים עובדתיים ומסקנות בשאלת הקשר הסיבתי  בין מעשי הנתבע ובין מות המנוח. כמו כן, לאור טענת הנתבע בתיק הפלילי בדבר שיהוי בפינוי המנוח מתחנת המשטרה לבית החולים כסיבה נוספת למות המנוח, השוללת את אחריות הנתבע, דן בית המשפט המחוזי וקבע ממצאים ומסקנות גם בשאלה זו.

12. במסגרת הכרעת הדין נקבע כי כשל הלב החריף נגרם בשל דחק נפשי (סטרס), שנגרם עקב המכות הקשות שהכה הנתבע את המנוח בראשו ובגופו לאחר שעלה במפתיע לאוטובוס במסוף 2000, לעני עוברים ושבים, כאשר המנוח שרוע בחלק מהזמן על המדרכה ודם ניגר מפניו. נקבע כי אף שהנתבע לא היה מודע לעובדה שהמנוח סבל מטרשת קשה בעורקים הכליליים של ליבו, די בכך שצפה את סוג הנזק שארע והיה ער לאפשרות של גרימת מוות בשל מעשיו האלימים. בית המשפט קבע באופן ברור כי  " התקיפה האלימה עד מאד של הנאשם את המנוח במסוף 2000, היא הסיבה בלעדיה אין למותו" (עמ' 40 להכרעת הדין). עוד נקבע בהכרעת הדין, לאור טענות הנתבע לעניין ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע ובין המוות בשל שיהוי המשטרה בפינוי המנוח לבית החולים כך: " פעלה המשטרה בדרך ובאופן הראויים בבחינת מצבו של המנוח הן מפיו והן בעקבות בדיקות מד"א במקום. לא ידע המנוח כי סובל הוא מבעיות בליבו. בדיקות אשר נערכו לו על ידי מד"א עם בואו לא הביאו לכל מסקנה כי הוצרך הוא בפינוי דחוף. נהג האמבולנס אשר רצה לנסוע עם המנוח בטרם השלמת חקירתו ע"י רפ"ק ברנר - רצה זאת לא מתוך מצבו של המנוח אלא מפאת היות האמבולנס אמבולנס יחיד, והוראות מד"א. דווקא החוקרת - היא אשר דרשה פינויו של המנוח באמבולנס, ולא כי יתפנה בכוחותיו הוא, כפי אשר רצה המנוח. הבדיקות בשטח, על פניהן, תקינות היו" (עמ' 46 להכרעת הדין, הדגשות במקור).

13. פרופ' צבי ורד, מומחה למחלות לב, מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתיק דנן לצורך מתן חוות דעת בשאלת הגורמים שהביאו למות המנוח. במסגרת חוות דעתו מיום 30.1.08 ציין כי לא יכולה להיות  מחלוקת שהמנוח היה אדם חולה מאד מבלי שחש בכך ומבלי שהיה מודע לכך. ככל הנראה  הטרשת המפושטת שנמצאה בעורקיו היא תולדה של תהליך ארוך, כל הנראה שנים לא מעטות ולא מן הנמנע שבמהלך שנים אלה אף עבר אוטמים קטנים תת קליניים שלא פגעו בתפקוד הלב, לא גרמו לתלונות משמעותיות אך הותירו צלקות קטנות בליבו. אתר טרשתי כזה  חשוף לבקיעה, אשר עלולה להתרחש מסיבות שונות, בהן דחק נפשי או פיסי חריג וקיצוני. כתוצאה מהליך הבקע משתחררים לעורק חומרים המאיצים התפתחות קריש דם, תחילה לא חסימתי באופן מלא ובהמשך קרישה מלאה  היוצרת קריש החוסם את העורק באופן מלא וגורם לאוטם בשריר הלב המלווה לעיתים בהפרעות קצב. שרשרת ארועים זו התרחשה בליבו של המנוח. הארוע הסביר ביותר שגרם לשרשרת התהליכים שהסתיימה באוטם שריר הלב שגרם למות המנוח היו המכות הנמרצות שקיבל.

14. לעניין פעילות צוותי המשטרה ציין כך: " באשר לצוות שהגיע למקום, הוא ראה אדם שהיכה אדם אחר ששכב על הרצפה עם סימני חבלה ופצע חיצוני באזור הפנים. לפי העדויות אמון מוריס קם, דיבר ולא רצה להתפנות כלל. לא התלונן על כאבי חזה וכנראה באותו שלב, למרות שהוכה מכות נמרצות, לא הראה סימני מצוקה. אמנם נבדק על ידי חובשת בלבד שהייתה בשטח במקרה, ההחלטה של השוטרים במקום לא נראית בלתי סבירה לאור נתונים אלה. דומה שאף צוות רפואי מיומן לא היה חושב שלפניו אדם שעלול בכל רגע למות מהפרעת קצב קטלנית. החשש, אם היה צריך להיות כזה, היה יכול להיות האם אין דימום לאבר פנימי בעקבות החבלות לגופו של אמון מוריס. באשר למה שהתרחש בעת גביית העדויות, נראה שברגע שהחלו תלונות מצדו של אמון מוריס ז"ל, הצוות הזעיק במיידית את מד"א שאכן הגיע מהר למדי. יתרן והיה עיכוב קל עד לסיום צילומי הראיות אך ברור שאמון מוריס פונה על ידי מד"א  בעודו במצב טוב וההידרדרות החמורה במצבו חלה בעת הנסיעה  - כל זה מתועד היטב בדוחות מד"א. אני חולק בזאת על  דעתו של ד"ר רסין טובי שאנשי המשטרה היו צריכים לחייב את אמון מוריס ז"ל להתפנות לאיכילוב לבדיקה ורק אחרי כן לגבות עדויות. נראה שלאור הנסיבות שהיו לנגד עיניהם, צוות משטרת ישראל פעל באופן סביר. הסיכוי שארוע מסוג זה של התקף לב כל כך קשה ומוות פתאומי יתרחש כשעתיים אחרי המכות הוא נמוך ובלתי ניתן לצפיה מראש. ברגע שהחלו תלונות מצידו של אמון מוריס ז"ל, הוזעקה עזרה רפואית שבדיעבד גם היא לא הצליחה להציל את חייו של אמון מוריס ז"ל".

15. לעניין הקשר הסיבתי בין העיכוב בפינוי המנוח לבית החולים ובין מותו ציין פרופ' ורד כי " אפשר בהחלט להניח (אף כי אין כל ודאות שאכן כך היו הדברים מתרחשים!) שאילו נלקח אמון מוריס ז"ל מיידית למיון באיכילוב, היה ככל הנראה מגיע לשם בחיים...יתכן מאד שבסיטואציה כזאת הארוע של כאבי הבטן והפרעת הקצב הקטלנית היו מתפתחים במיון איכילוב או בסביבתו ויתכן והבעיה הייתה מזוהה ומטופלת בידי צוות שלכאורה מנוסה יותר בטיפול במצבים כאלה. אך כל אלה הם בבחינת הנחות והשערות בלבד. אני יכול בקלות רבה לתאר מצב אפשרי בהחלט בו אמון מוריס ז"ל היה נלקח ישירות לאיכילוב. מן הסתם היה מוכנס למיון טראומה ולא למיון הפנימי - הרי מדובר במכות שספג. היה נבדק על ידי צוות טראומה ואולי נשלח לצילומים ואולי אף לבדיקת עיניים עקב הפגיעה באזור העין, ומי ערב לכך שארוע האוטם והפרעת הקצב הקטלנית לא היו מתרחשים דווקא כשהיה בדרכו לשם? אולי פחות סביר אבל אפשרי בהחלט, וגם בסצנריו מעין זה לאו דווקא "צוות מיומן ביותר" כדברי ד"ר רסין טובי, היה מטפל בו".

16. פרופ' ורד נחקר על חוות דעתו. הוא ציין כי לדעתו מה שהיה צריך להדאיג את המעורבים הוא דווקא חשש לחבלות פנימיות ולדימומים פנימיים ולא התקף לב  אשר " קורה אבל זה לא שכיח" (עמ' 10 שורות 4-7). הוא הוסיף וציין: " לפי מה שיכולתי להבין, לא היו סימנים נראים לעין לגבי ארוע לבבי חמור...לא היו סימנים של תעוקת חזה עד שהמנוח התחיל להתלונן על כאבים ברום הבטן, ואז הצוות להערכתי מיד הזעיק אמבולנס, שזו הייתה פעולה נכונה וסבירה " (עמ' 11 שורות 9-10).

טענות הצדדים