דחיית התנגדות לקיומה של צוואה הדדית

פתח דבר

1.         לפניי בקשת התובעת לקיום צוואת בעלה המנוח א.נ ז"ל (להלן: " המנוח") אשר הלך לבית עולמו ביום 19.1.06. לתובעת ולמנוח לא נולדו ילדים משותפים כאשר לכל אחד מהם שני ילדים מנישואיהם הראשונים.

2.         הנתבעים הינם ילדי המנוח המתנגדים לקיום הצוואה. עסקינן בצוואה הדדית מיום 10/01/99 (להלן: " הצוואה"), אשר נחתמה במשרדו של  עו"ד גד נחום. הצוואה הינה של המנוח ורעייתו, התובעת.

3.         הצוואה מורה כי היה ואחד מבני הזוג ילך לבית עולמו ראשון הוא מנחיל את רכושו, מכל סוג שהוא, לבן זוגו שיוותר בחיים. אולם במידה ובני הזוג ילכו לעולמם באותו מועד, יזכו ילדיהם בחלקים שווים מהעיזבון.

4.         לפניי נחקרו התובעת ובתה ס.ע. כמו כן נחקרו הנתבעים, אימם - גב' ש.נ., ודודם מר א.נ. - אחיו של המנוח.

תמצית טענות התובעת

5.         רק בנסיבות קיצוניות יש להביא לביטולה של צוואה.

6.         המנוח ידע והבין היטב את הוראות הצוואה. אין המדובר באדם אשר היה חולה ודעתו הייתה משובשת שכן המנוח נפטר בפתאומיות עקב תאונת דרכים.

7.         הצוואה נחתמה ביום 10/01/99 ואילו המנוח נפטר 19/01/06. מכאן שלרשות המנוח עמדו שבע שנים על מנת לשנות את הצוואה, לו רצה בכך.

8.         כאשר קיימת צוואה והיא ברורה ומובנת, גוברת הצוואה על ירושה על פי דין.

9.         הצוואה הינה צוואה הדדית והיא מבוססת על טיב היחסים ששררו בין המנוח לבין התובעת, שהתאפיינו ביחסי אהבה וכבוד הדדי.

תמצית טענות הנתבעים

10.        המנוח אמר במספר רב של הזדמנויות כי בכוונתו להוריש את רכושו לילדיו - הנתבעים. בית המשפט אינו מוגבל ללשון הצוואה בלבד והוא רשאי ללמוד על אומד דעת המצווה מכל מקור אמין אחר. לפיכך, יש לקרוא אל תוך הצוואה את רצונו האמור כך שהנתבעים, ילדיו של המנוח, יזכו בכל מקרה בחלק מעיזבונו.

11.        הנתבעים טוענים כי ניתן ללמוד על אומד דעתו של המנוח מהצוואה עצמה. כך למשל, סעיף 11 לצוואה, בו נקבע כי הוראות הצוואה "נעשו גם לפי החוק היהודי", וכי לצוואה יהא תוקף מלא הן לפי "חוקי ישראל והן לפי דיני ישראל". כמו כן, על אומד דעתו של המנוח להנחיל, בכל מקרה, חלק מעיזבונו לילדיו למדים מסעיף 7 הקובע כי היה והמנוח והתובעת חו"ח הולכים לבית עולמם יחד, כי אז ירשו ילדי שני בני הזוג את רכושם בחלקים שווים.

12.        הנתבעים טענו כי יחסיהם עם המנוח היו טובים, ולא מתקבל על הדעת כי המנוח התכוון להדירם מהצוואה.

13.        עוד טענו הנתבעים, כי הבטחת חלקם בעיזבון המנוח אינה סותרת את דאגתו של המנוח לרווחת התובעת.

14.        הנתבעים טענו כי קיימת לאקונה בצוואה, שכן, היא חסרה התייחסות המנוח אל חלקם בעיזבון, וכי על בית משפט להשלים לאקונה זו על מנת להגשים את רצון המנוח, כפי שבא לידי ביטוי באמירותיו השונות לאחר עריכת הצוואה. עיגון נוסף לאומד הדעת אותו מייחסים הנתבעים למנוח, נמצא, כך לטענתם, בסעיף 8 לצוואה המורה כי זכות המגורים בדירת בני הזוג תהא לבן הזוג שיוותר בחיים. לטענת הנתבעים, אילו רצה המנוח כי אשתו תזכה בעזבונו בשלמות הרי שלא היה כל צורך באותה הוראה שעה שממילא היא זוכה בכל נכסי העיזבון.

15.        הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הם רואים טעם לפגם בעובדה כי בהתאם לצוואה עד הקיום - עורך הדין אשר ערך את הצוואה, הוא זה שימונה כמנהל העיזבון ויהא אחראי לביצוע האמור בצוואה.

דיון