1. בפני בקשת הנאשם, מי שהיה נאשם מס' 2 בכתב האישום, לחזור בו מהודייתו בעובדות כתב האישום, כאמור בסע' 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982, שם נאמר כדלקמן:
"הודה נאשם בעובדה, אם בהודיה בכתב לבית המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".
2. כתב האישום הוגש בתאריך 20.9.07. בתאריך 23.12.07 החל המשפט בהקראת כתב האישום ובתשובת הנאשם, ותשובתו היתה לכפירה בעובדות (ראה עמ' 3 לפרוטוקול). הנאשם היה מיוצג כל העת. הדיון נדחה לשמיעת ההוכחות. בישיבת יום 26.12.08, המועד שנקבע לשמיעת ההוכחות, הודיע ב"כ הנאשם על רצון הנאשם לחזור בו מהכפירה. ב"כ התביעה ביקשה כי ביהמ"ש ירשיע את הנאשם ולהוסיפו, לאחר מכן, לרשימת העדים כאחד מעדי התביעה. לאחר שבית המשפט התיר לנאשם לחזור בו מכפירתו, חזר בית המשפט והקריא לנאשם את כתב האישום והן ב"כ הנאשם והן הנאשם עצמו הודו בעובדות כתב האישום. נרשם מפי הנאשם כי -
"אני מודה בעובדות האישום הראשון. לגבי עובדות האישום השני, אנחנו דיווחנו אבל לא שילמנו את הכסף של דוחות אלו".
לאור האמור
בחוק מס ערך מוסף, תשל"ו 1975 (להלן: "
חו"ק מע"מ"), שדו"ח יראה כמוגש רק אם שולם סכום המס הנקוב בו עפ"י חישוב העסקאות והתשומות, הוסיף ב"כ הנאשם והודיע כי הנאשם מכיר בכך כי הדוחות התקופתיים נשוא האישום השני - לא הוגשו כלל.
בית המשפט הרשיע את הנאשמים, על פי הודיית הנאשם בשמו ובשם החברה הנאשמת מס' 1, שעל פי הודייתו הוא היה בעל השליטה והמנהל בה, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, עבירות בניגוד לסע' 117(ב) ל
חוק מע"מ, כמפורט שם (ראה עמ' 7 לפרוטוקול).
בשלב זה ביקש ב"כ הנאשם לדחות את המשך הדיון בעניינו של הנאשם, על מנת שזה יוכל לסלק את מחדליו, קרי - לשלם לרשויות המס את סכום המע"מ בו הוא חייב בשם הנאשמת 1 וכמנהלה, כולל הריביות וההצמדות, על פי החוק. להסרת המחדלים היתה חשיבות רבה לענין עמדת המאשימה לעונש בעניינו של הנאשם, והדבר היה ברור הן לנאשם והן לב"כ שני הצדדים.
לאחר מכן נמשך משפטו של נאשם 3. בינתיים נעלם הנאשם ולא אותר. התביעה נאלצה לוותר על זימונו כעד במשפט כנגד נאשם 3. הנאשם נעצר בעקבות צווי הבאה אך שוחרר בערבות, לאחר העמדת ערבויות שונות, כולל במזומן, אך שוב נעלם ולא התייצב למשפטו.
בתחילת הדרך, הגיעו הנאשם ורשויות מע"מ להסדר תשלומים לפרעון חובו. הנאשם שילם את שני התשלומים הראשונים בסכום כולל של כ- 50,000 ש"ח, אך לא יסף. ערבות במזומנים בסכום של כ- 20,000 ש"ח שהפקיד הנאשם כבטוחה להתייצבותו - חולטה. הנאשם נעצר רק עובר לישיבת יום 25.3.09 ובתאריך זה החלטתי על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו בתיק זה (ראה ההחלטה בעמ' 13 לפרוטוקול ישיבת אותו יום).
בישיבה זו נשמעה לראשונה בקשתו של הנאשם לחזור בו מכפירתו. בית המשפט דחה את הדיון פעם נוספת, על מנת לאפשר לב"כ הנאשם להיפגש עם מרשו, לשקול את עמדתו, להוסיף ולנמק את בקשתו, וכך נעשה. ב"כ המאשימה מתנגדת נחרצות לבקשת הנאשם. עתה הגיע המועד למתן החלטתי בבקשת הנאשם.
עוד יש לציין כי לאחר גמר שמיעת הראיות במשפטו של נאשם 3, ניתנה הכרעת דין בה זוכה נאשם 3 מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ראה פסק הדין מיום 1.3.09).
3. למעשה, נימוקי ב"כ הנאשם לבקשתו לחזרה מהודייתו הינם שניים. ראשית, כי הודייתו של הנאשם, ולמעשה - בקשתו לחזור בו מכפירתו המוקדמת, התבססה אך ורק על ההסדר העקרוני אליו הגיע עם ב"כ המאשימה, לפיו היה ויסיר את מחדליו בתשלום חובות המס, עמדת המאשימה לענין עונשו של הנאשם תהיה קלה יחסית, ככל הנראה קנס ומאסר על תנאי או מאסר שירוצה בעבודות שרות. ואכן, הנאשם עשה מאמצים רבים להסיר את המחדלים, ואף אי התייצבותו לדיונים שנקבעו בעניינו נבעה ממאמציו להקדים את השגת הסכום לתשלום החוב לדיון בעונשו וגזירת הדין, אך לא עמד בכך. על כן, הוא מבקש כיום לחזור לעמדתו הראשונית ואין הוא מודה בעובדות כתב האישום. טענתו השניה היא כי הודייתו בעובדות היתה הודיית שווא, הנוגדת את העובדות לאשורן ולמעשה אף את ממצאי בית המשפט בהכרעת דינו של נאשם 3, באשר לא הוא היה זה שהוציא את החשבוניות הכוזבות אלא היה זה נאשם 3, שהוא אשר שלט בעסקי הנאשם, בעוד שהנאשם אך שימש לו כ"איש קש", המחזיק ומנהל את הנאשמת ואת העסק הנוסף שהקימו נאשם 3 והנאשם יחדיו. הסיבה לשתיקתו בנושא זה עד עתה הינה חששו מנאשם 3, הנמנה עם "משפחת פשע".
ב"כ המאשימה טענה כי אין בפני בית המשפט את אותם נימוקים מיוחדים שרק בגינם, בנסיבות המקרה, כאמור בסעיף 153(א) לחסד"פ, רשאי בית המשפט להרשות לנאשם לחזור בו מהודייתו, ואכן, הצדק עמה.
4. הנאשם היה מיוצג עת כפר באשמתו ועת ביקש לחזור בו מכפירתו. שתי גרסאותיו נשמעו בשתי ישיבות נפרדות, ישיבת ההקראה והישיבה שנקבעה לשמיעת ההוכחות. אין להניח, ואף לא נשמעה הטענה, כי הנאשם לא נפגש עם בא כוחו לצורך הכנת עמדתו במשפט או כי היה זה סניגורו שלחץ עליו להודות בעובדות כתב האישום. הנאשם היה מודע היטב למהות הצהרותיו. זו אף התרשמות בית המשפט מהנאשם ואופיו. הוא יודע יפה לכלכל את צעדיו, אם כי, ככל הנראה, הוא חוזר ונכשל במעשיו.
טענתו הראשונה של ב"כ הנאשם איננה אלא כי הודייתו ניתנה רק עקב אמונתו כי יוכל לעמוד בתשלום חובותיו לרשויות מע"מ, ועל כן הוא צפוי לעונש קל, וכשנכזבה תוחלתו לעונש קל שכזה, הוא חוזר לטענתו המקורית כי הודייתו אינה הודאת אמת. במילים אחרות, הפגם שנפל בהודייתו הוא למעשה טעותו בשיקלול הסיכויים והסיכונים לענין העונש. כשהאמין כי יוכל להביא למצב בו עמדת המאשימה לעונש תהיה מקילה, הוא הודה בעובדות כתב האישום, וכשהבין כי נכשל במאמציו לסילוק החוב ועתה עומדת התביעה לעתור לעונש כבד, קרי - מאסר ממש, בצירוף לקנס כבד, הרי הוא מבטל את הודייתו ומבקש שהמשפט בעניינו יפתח מחדש. טענה שכזו אינה יכולה להתקבל. תכסיסנות שכזו אינה מלמדת כי הנאשם לא הבין את מלוא משמעות הודייתו ואין לדבר על לחץ פסול שהופעל עליו ושהביאו להודיית שווא. גם המשפט האזרחי אינו מכיר בפגם של "טעות" שבעקבותיה יבוטל חוזה, כאשר הטעות הינה אך בכדאיות העסקה (ראה סעיף 14(ד)
לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973).
ברע"פ 2292/08
שי אמסלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מתאריך 30.3.09), המצב היה דומה. הנאשם שם הודה והורשע והוסכם על קבלת תסקיר שרות המבחן בעניינו טרם ייגזר דינו. ועוד הוסכם בין המאשימה לנאשם כי עמדת התביעה לעונש תהיה מותנית בהמלצת שרות המבחן, דהיינו אם תהיה חיובית ואם שלילית. לאחר שהמלצת השרות היתה שלילית, ביקש הנאשם לחזור בו מהודייתו. כב' הש' א. פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, אינה מקבלת את בקשת הנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות שכאלה, בהעדר "זכות" כביכול, לחזור מהודיה, עת צפוי שהעונש לא יהיה מתון כפי שקיווה (ראה: שם, פסקה 24 בעמ' 19). (על פי דעת הרוב, ניתנה למערער שם הרשות לחזור בו מהודייתו, אך בגין טענה אחרת, שאינה נשמעת בפרשתנו).
זו אף היתה עמדת בית המשפט ב- ע"פ 945/85
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, בעמ' 579: נאשם שהודה לאחר שציפה כי עונשו יהיה קל, אך סבר שאם עונשו יהיה חמור וכבד בעיניו הוא יהיה רשאי לחזור בו מהודייתו ויתבע את בירור המשפט לגופו של ענין. וכאמור שם- "אפשרות תמרון" שכזו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות החוק ואין להתירה.
בבוא בית המשפט לשקול אם להרשות לנאשם לחזור בו מהודייתו לפני גזר הדין, על בית המשפט לברר היטב מה היתה הסיבה האמיתית אשר הביאה את הנאשם לבקש את החזרה מההודיה. אם מתברר כי הנאשם טעה בשיקוליו בעת שהודה והוא מבקש עתה כי תינתן לו האפשרות להוכיח את חפותו, ייתכן ובית המשפט ייעתר לבקשתו, על אף שגישה זו עשויה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודייתם ולפגוע בניהול התקין והראוי של המשפט הפלילי (ראה: ע"פ 3754/91
מדינת ישראל נ' דר' קאסם סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 802),
אולם, כאמור שם, על בית המשפט להשתכנע, כי הנאשם הודה
על אף אמונתו הכנה בחפותו (שם, עמ' 804). וההודיה נובעת מהטעיה, לחץ, טעות בעובדות וכדומה. אולם אין אלה נסיבות פרשתנו. התנהגותו של הנאשם ודרישתו לפתיחת משפטו מחדש אינה אלא תכסיסנות, ונסיון להתחמק מהעונש לו הוא צפוי לאחר כשלונותיו, שספק אם היו כנים מלכתחילה, או, למזער - בני סיכוי ממשי, לסילוק מלוא החוב.