שלילת זכות הירושה באמצעות הסכם לחיים משותפים

השופטת י. שבח

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 14.10.2016 (כבוד השופטת תמר סנונית פורר) בתמ"ש 27635-01-14 ותיקים נוספים, לפיו נדחתה בקשת המערערים לצו קיום צוואת שכיב מרע, ולפיו התקבלה תביעת המשיבה למתן צו ירושת המנוח באופן המכריז עליה כיורשת מחצית מעיזבונו.

רקע עובדתי

1. ברקע לסכסוך סיפור אהבה יוצא דופן. המשיבה שהייתה נשואה ואם לילדים, והמנוח, אביהם של המשיבים, שהיה נשוי אף הוא ונפטר ****, ניהלו קשר זוגי כבר מראשית שנות ****. המשיבה התגרשה מבעלה **** והמנוח התגרש מאשתו ביום ****. עוד קודם לגירושיה המשיבה "עזבה את דירתה והשאירה את אימה לטפל בילדיה שהיו עוד קטנים ממש כאשר עברה להתגורר עם המנוח בדירתו" (פיסקה 84 לפסק דינו של בית משפט קמא). המשיבה והמנוח התגוררו יחדיו עד לפטירתו.

2. סלע המחלוקת בין המשיבה לבין ילדי בן זוגה המנוח, שמעולם לא השלימו עם קיומה, נעוץ ב"הסכם לחיים משותפים" שנכרת בין המשיבה לבין המנוח ביום **** (להלן- ההסכם), שלוש שנים לאחר גירושי המשיבה וביום בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שנחתם בין המנוח לאשתו דאז. שמונה חודשים לאחר חתימת ההסכם התגרש גם המנוח. ההסכם מסדיר את ניהול החיים המשותפים של המשיבה והמנוח, לרבות "זכויות וחיובים", שיתוף בנכסים, ואף מתייחס לאשר יהא בעת "פטירת מי מהצדדים", לפיו "אם אחד הצדדים נפטר הרי שלא תהיה לצד השני כל זכות בירושה של הצד הנפטר אלא אם ישנה צוואה של הצד הנפטר".

ההסכם נחתם בנוכחות עורך דין ****, שהוסיף חתימתו עליו, ולא אושר בבית המשפט לענייני משפחה. לפנינו אפוא הסכם  חוזי רגיל שנערך בין ידועים בציבור.

התביעות

3. לאחר פטירת המנוח, הגישה המשיבה תביעה בה עתרה לביטולו של ההסכם; כן עתרה למתן צו ירושה אחר המנוח המכריז עליה כעל אחת מיורשיו על פי דין מכוח היותה ידועתו בציבור.

המערערים, ילדיו של המנוח, התנגדו לבקשת המשיבה למתן צו ירושה, חלקו על היותה הידועה בציבור של אביהם המנוח, ועתרו לצו קיום צוואה- שכיב מרע- מיום ****.

פסק הדין של בית משפט קמא

4. בית משפט קמא דחה את התביעה לביטול ההסכם, וקבע כי המשיבה "ידעה על מה היא חותמת ובמעמד החתימה הוסבר לשני הצדדים על מה הם חותמים ומה העקרונות שפורטו בהסכם לגבי ההסדר הרכושי ביניהם", אף דחה את הטענה להיות אכיפתו בלתי צודקת.

עם זאת קבע בית משפט קמא, לאחר שקיבל את עדויותיהם של שורה ארוכה של עדים, לרבות עו"ד ****, שכנים, חברים לעבודה, ילדי בני הזוג ועוד, כי "לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות ומכלול הראיות שהובאו בפני שוכנעתי כי המנוח והתובעת היו ידועים בציבור...", כי "התובעת והמנוח קיימו מערכת יחסים רצינית וארוכת טווח במשך שנים רבות עוד מראשית שנות **** ובאופן רציף עד לפטירתו של המנוח ****, קרי למעלה ****"; כי "כנגד כל הסיכויים וכנגד דעת כל הסובבים אותם בחרו המנוח והתובעת לחיות את חייהם יחדיו ולקשור את גורלם במשותף"; וכי "התובעת והמנוח חיו יחדיו כמשפחה... התנהלותם הכלכלית הייתה של משק בית משותף אחד. המנוח רכש עבור התובעת דברים רבים, ביניהם רכב, הוא נשא בתשלומי הבית, הם יצאו יחדיו לבילויים משותפים, בארץ ובחו"ל והתגוררו בדירת המנוח. ניכר כי המנוח דאג מבחינה כלכלית לתובעת" (פסקה 85 לפסק הדין).

5. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי המסמך מיום **** מהווה צוואת שכיב מרע של המנוח, קבע כי יש ליתן אחר המנוח צו ירושה על פי דין, והוסיף וקבע כי "מתקיימים התנאים הנדרשים על פי סעיף 55 לחוק הירושה", וכי המשיבה נמנית על יורשיו של המנוח מכוח היותה ידועתו בציבור.