הקדמה
ביום כ"ג בשבט תשע"ב (16.2.12) הוגשה לבית הדין בקשת עמותת "וזאת לראיה" מפעלי תרבות ותורה להנצחת והנחלת משנת הראי"ה קוק זצ"ל (להלן: וזאת לראיה), בקשה החתומה על ידי הרב יוחנן פריד למתן החלטה מפורשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הגדול, פסק הדין שניתן בערעור של עמותת הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס (להלן: הוועד הכללי) כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי, בסכסוך שבינו לבין האגודה למען בית הרב קוק זצ"ל ולחילופין בינו לבין עמותת "וזאת לראיה" (להלן נעמוד על המורכבות שמכוחה גם נבעה אי הבהירות לכאורה באשר לשאלה מי הוא הצד שבסכסוך העומד כנגד הוועד הכללי. בפסק הדין האמור דובר מכל מקום ב"בית הרב" ומינוח זה ישמש אף הוא בהחלטה זו במקומות הנצרכים ולעיתים מטעמי נוחות גרידא). פסק הדין ניתן, לפי הרשום בו, ביום ד' במרחשוון תשע"ב (1.11.11) אך שוחרר להמצאה רק ביום ט' בטבת תשע"ב (4.1.12).
בבקשה לעיכוב ביצוע נטען שהמועד הרשום כמועד נתינת פסק הדין אינו המועד האמיתי. לטענת המשיבה – המבקשת באותה בקשה – הרב א' שרמן שינה את פסק הדין וחתמו אחרי מועד זה בתקופה שבה כבר יצא לגמלאות ולא היה מוסמך ליתן פסק דין או לחתום עליו. לפיכך, לטענתה, פסק הדין ניתן בחוסר סמכות ויש לבטלו.
במקביל להליך שלפנינו נערך הליך דיוני בבית המשפט המחוזי בתביעות הדדיות של הצדדים, תביעת עמותת וזאת לראיה לאישור פסק דינו של בית הדין האזורי ותביעת הוועד הכללי לקבוע שפסק הדין אינו תקף. בית המשפט דחה את תביעות שני הצדדים, הכרעה שיש להעיר כי במהותה היא משאירה את שניהם בפני שוקת שבורה ולכאורה מונעת הכרעה משפטית (ונעמוד על כך עוד להלן ובעיקר בהחלטה שניתן לגופו של תיק).
"הוועד הכללי" הוא שם משותף להקדש – למעשה אשכול הקדשות המאגד בתוכו הקדשות אחדים – ולעמותה. חלק מהנפשות הפועלות בשנים האחרונות אף הן משותפות להקדש ולעמותה. עובדות אלה יצרו גם טעויות ואי־הבנות, לרבות בקרב רשויות וערכאות, ויש אף מקום לחשש שנוצלו ליצירה מכוונת של טעויות כאלה.
"בית הרב" הוא כינויו של המבנה שנתרם בשעתו להקדש "הוועד הכללי" (להלן גם: "ההקדש") ושיועד ושימש למגוריו של הראי"ה קוק רבה של ירושלים והרב הראשי (האשכנזי) הראשון של ארץ ישראל ולישיבתו "ישיבת מרכז הרב". בחלוף השנים, לאחר פטירת הראי"ה ולאחר שישיבתו עברה למשכנה הנוכחי, המשיכה הזיקה בין בית הרב לראי"ה ולמורשתו וכיום שוכן בו מעין מוזיאון המוקדש לראי"ה ולמורשתו ומתקיימות בו פעילויות הסובבות סביב הנחלת תורתו והנצחת מורשתו.
בעבר נוהלה פעילות זו בבית הרב על ידי "האגודה למען בית הרב קוק זצ"ל" (ע"ר 580053833) וזה כמה שנים שבמקומה של עמותה זו מנהלת את "בית הרב" עמותת "וזאת לראיה". עובדה זו גם היא יצרה – או אִפשרה את יצירתן של – טעויות מסוימות וטענות משפטיות מסוימות שעליהן נעמוד להלן. מכל מקום חלק מההתנהלות נוהלה בין הוועד הכללי לבין "בית הרב", כך תוארה והוגדרה ההתנהלות המשפטית אף בפסק דינו של בית הדין, וזאת בלי לתת דגש או להבהיר מול מי מהעמותות דלעיל התנהלה התדיינותו המשפטית של הוועד הכללי או שמא מול שתיהן כאחת.
אקדים ואומר: על המאבק המשפטי בין הוועד הכללי לבית הרב, ידעתי מפי השמועה. בשלבים מוקדמים של טיפולנו בתיק זה לא ידענו מה הם הדברים שנכתבו בפסק הדין מושא הליכים אלו (אנו עמוסים בעבודה ואין ביכולתנו לעיין ולעסוק בדברים שאיננו חייבים לעסוק בהם, במסגרת התפקידים הרבים המוטלים עלינו כדיין, כרב וכמרביץ תורה במקומות שונים). באותה עת לא הוצרכנו להיכנס לגופן של פסיקות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, מפני שההליך והבקשה שלפנינו אינם על גוף פסק הדין, שהרי אין הרכב אחד של בית הדין הגדול משמש ערכאת ערעור על פסק דין של הרכב אחר של בית דין זה.
ההליך שלפנינו מטרתו לברר את נסיבות חתימת פסק הדין שנתן מותב אחר. לאחר הבירור צריכה להינתן הכרעתנו לעניין תוקפו של פסק הדין. אם יוחלט שפסק הדין נחתם וניתן כדין, יוכל המשיב לפעול למימושו, אך אם ייקבע שנפל בהליך פגם חוקי (שיהפוך בעקבות כך גם לפגם הלכתי, כפי שנבאר), יצטרך מותב בית דיננו לקבוע את אופן הדיון בערעור שהגיש הוועד הכללי לפני שנים רבות.
הטיפול הראשוני היה טכני בעיקרו, אך תוך כדי עיסוק בדברים התגלו לנו גם עובדות המצריכות את התערבותנו ואת קביעת מעמדם של נאמני הקדש הוועד הכללי ומעמדה של עמותת הוועד הכללי. הבהרה זו נוגעת לכל התביעות ולכל נכסי הקדש הוועד הכללי, ויש לה השלכה גם לגבי הקדשות אחרים בכל הנוגע לקביעת מעמד נאמני ההקדש לעומת מעמדה של עמותה ובייחוד כשהללו שלובים זה בזה – שילוב הקיים בכמה הקדשות. בהמשך עלה הצורך לברר את מעמדו של עו"ד רפאל שטוב כמייצג בהליכים אלה.
עיון בתיקי תביעה זו במותבים שבהם היא נידונה, וכן בתיקים נוספים של תביעות ומשפטים שבהם מעורב הוועד הכללי (ראו לעניין זה תקנה ע' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג), מורה על דפוסי פעולה דומים שאותם נוקט עו"ד שטוב בתביעות השונות, התנהלות המתחילה בהצפת והטרדת בית הדין בבקשות רבות חוזרות ומטרידות ולאחר מכן בקשות לפסילת דיינים במקרים שבהם החלטתם אינה מוצאת חן בעיניו. משכך השתהה הטיפול בתיק זה עד עתה. לטעמנו הדחייה במתן החלטתנו שהיא החלטה עקרונית לא תפגע באופן אמיתי בזכויות שישנן, אם ישנן, לוועד הכללי, שהרי אם יתברר שאכן יש לו זכויות ותביעות ממוניות כלפי העמותה המחזיקה בפועל בנכס (המשיבה בערעור, המבקשת בהליך שלפנינו), זכויות אלו ייגבו וימומשו בהינתן פסק דין למפרע – לפחות מיום הגשת התביעה.
התנהלותו של עו"ד שטוב, המציפה את בית הדין בבקשות שהטקטיקה שבהן היא "עוד זה מדבר וזה בא", מזכירה סיפור על אודות הרידב"ז, סיפור שהיה שגור בפיו של מו"ר דודי זקני הגר"א שפירא הרב הראשי וראש ישיבת מרכז הרב: הרידב"ז שהיה רבה של סלוצק נהג רבנותו ברמה ובתקיפות ולא נמנע מלהתעמת עם ראשי הקהל העשירים והתקיפים. באחת הפעמים התעמת עימו אחד מהאברכים. למחרת התפטר הרידב"ז מרבנותו. שאלוהו: "מדוע אתה מתפטר מהרבנות?" אמר להם: "איני יכול לכהן כרב בעיר שבה נמצא אברך זה החולק עליי." שאלוהו: "הרי אין אתה חת ונרתע מלהתעמת עם ראשי הציבור מנהלי הקהילה והמחזיקים אותה, ומדוע אברך זה, שאינו עושה דבר, מרתיע אותך וגורם לך להתפטר?" אמר להם הרידב"ז: "זוהי בדיוק הסיבה. כשאני מתעמת עם הגבירים והתקיפים בשבת, למחרת ביום ראשון כל אחד חוזר לעבודתו ולעיסוקיו, ואין להם זמן וחשק לריב עימדי, ומשכך ביכולתי לנהל את רבנותי. אך אברך בטלן זה שאינו עושה דבר, כשהוא קם ביום ראשון ובשאר ימי השבוע – אין לו במה לעסוק ולפיכך יפנה הוא את כל זמנו ומרצו למריבות עימי, ובמקום שכזה אין בכוחי להנהיג את רבנותי." הבקשות החוזרות והנשנות על עצמן מטילות עול כבד ועומס על הדיינים העסוקים וטרודים בעבודת בית הדין בתיקים אחרים. בקשות אלו מתישות, אך אין באפשרותנו להתפטר מאחריותנו ולהיכנע לדרישותיו של עו"ד שטוב. חובה עלינו להתנהל במתינות ובשום שכל כדי להציל עשוקים מיד עושקם.
התנהלותו של עו"ד שטוב ולשון בקשותיו שבהן הוא תוקף את יריביו בכינויי גנאי, בהשמצות ובהלבנת פנים – הכוללים פגיעה וביזוי תלמידי חכמים – תוך יצירת מצג שווא שהוא הוא שחש לכבוד התורה ולרווחתם של הזקוקים לכספים השייכים לוועד הכללי (אף שאין ידוע לנו אם יש מי שנהנה מכספים אלו כיום), ושיריביו הם רשעים גמורים, כשבתיאוריו המתאימים לכתבי ה'פשקווילים' הנתלים על קירות ירושלים, הוא חושב שיטה את לב בית הדין מלדון לגופם של דברים מזכירים מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא טז, א):
"ותסיתני בו לבלעו חנם" – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמסיתין אותו וניסת. במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה.
ופירש רש"י (שם):
הכי גרסינן: "במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה" – [וה"פ] יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא מכיון שנתנו רשות דכתיב "ותסיתני בו".
התנהלות זו שביסודה לשונות של העלבה ופגיעה בצד השני, ללא התייחסות לגופן של טענות, מובילה בהכרח לניסיון לפגיעה גם בדיינים – תחילתו בבקשה לפסילת אחד מחברי ההרכב בתואנות שווא על לקיחת התיק לטיפולו, כשבתחילה ההאשמה היא מדוע מנסה לקבוע דיון ולאחר מכן מדוע דוחה מועד הדיון, והמשכו בהאשמות נגד דיין אחר בגין טובת הנאה שיש לו כביכול ובטענות בדבר נגיעות שונות ומשונות, טענות שכולן כאחת הן דברים שאין להם שחר.
חובתנו כדיינים להתייחס באורך רוח, אך ודאי שאין זה פוטר אותנו מלבדוק הדברים עניינית. אור השמש הוא החומר המחטא הטוב ביותר וחשיפת הדברים אליו היא המגלה את מעשיו של עושה דבר עוולה המנסה להסתיר דבריו באצטלה של קדושה, וכפי שיתבאר.