|
זוהי בקשת אמם של הילדים, כולם קטינים, להורות על החזרתם לניו יורק בארה"ב. הבקשה הוגשה על פי אמנת האג (היבטים אזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית), אשר אושררה בישראל, באמצעות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991, (להלן: "החוק").
החלטתי לדחות את הבקשה.
העובדות
- התובעת ילידת ישראל ובעלת אזרחות ישראלית, הנתבע בעל אזרחות ישראלית ואזרחות אמריקאית.
- בני הזוג נישאו בישראל בשנת 2007 ומנישואין אלה נולדו להם שני בנים ובת. ד' נולד ביום ..., י' נולד ביום ... וא' ביום...
- הנתבע נהג לשהות תקופות קצרות בארה"ב, במהלכן נותרה התובעת לבדה.
- זמן מה לאחר נשואיהם התערערו היחסים בין התובעת לבין הנתבע. לאחר דברים אלה שכנע אביו של הנתבע את התובעת לבוא לארה"ב, מקום בו הוא מנהל עסק של ... , מתוך תקוה שבארה"ב יהיו חייה נוחים יותר ושלום הבית יושב על כנו.
- התובעת טענה שהפרידה ממשפחתה המורחבת בארץ תהא קשה עליה והתנתה את המעבר לארה"ב בכך שיתאפשר לה לשוב ארצה לאירועים משפחתיים ותנאי זה נענה בחיוב.
- על שם הצדדים רשומות זכויות בדירה בירושלים. הדירה הושכרה בשכירות חודשית לאחיה של התובעת.
- עובר למעבר לארה"ב הודיעה התובעת למוסד לביטוח לאומי על יציאת בני הזוג לחו"ל ולבקשתה נרשמה התובעת, במסמכי המוסד לביטוח לאומי כמי שאינה תושבת ישראל.
- בני הזוג וילדיהם הגיעו לארה"ב בחודש אוקטובר 2013. באותה עת היו הילדים כבני ... (כולם פחות מגיל 6 שנים) . הבן ד' התחנך עד אז בת"ת ....
- עם המעבר קיבלה התובעת אשרת שהייה ועבודה בארה"ב, זאת מכוח העובדה שהנתבע אזרח ארה"ב ולאחר שאבי הנתבע אישר "חסותו" על התובעת, לצורך קבלת האשרה. הנתבע עבד בעסקו של אביו.
- אין חולק שבני הזוג לא רכשו דירה בארה"ב. חלק מהזמן התגוררו ביחד עם הורי הנתבע בביתם המרווח, ולאחר מכן התגוררו תקופה מסוימת בשכירות. בשלב מסויים פינו הורי הנתבע את ביתם ועברו להתגורר בשכירות על מנת לאפשר לבני הזוג להתגורר בו.
- הילדים התחנכו במוסדות חינוך יהודיים בארה"ב והתובעת העידה כי שוחחה עמם אך ורק בשפה האנגלית.
- מעת הגיעם לארה"ב ביקרו התובעת והילדים בישראל מספר פעמים, לתקופות שהייה קצרות.
- חתונת אחותו של הנתבע בישראל נקבעה ליום 4.16 ...
- 3 ימים לפני מסיבת החתונה הגיעו התובעת והבת א' לישראל ואילו הבנים, ד' וי', התלוו לסבם, אביו של הנתבע, והגיעו ארצה ביום 4.16... לצורך מתן אפשרות לסב ללוות את הבנים לישראל חתמה התובעת על ייפוי כוח לטובתו בו הוסמך ללוות את הבנים לישראל ובחזרה לארה"ב. במקביל מסרה התובעת לסב את דרכוני הבנים.
- כרטיסי הטיסה שהונפקו, כפי הנראה, תוך מימוש זכויות הסב כנוסע מתמיד, היו כרטיסי הלוך ושוב. מועד החזרה הנקוב בהם היה פחות מחודש ימים מעת ההגעה ארצה, דהיינו חודש מאי 2016.
- ביום 4.16... בבוקר נישואי אחותו, הגיש הנתבע כנגד התובעת תובענה לגירושין לביה"ד הרבני בירושלים. בתביעתו כרך הנתבע גם תביעות הנוגעות לילדים ולרכוש.
הנתבע הגיש גם בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ כנגד התובעת וכנגד הילדים. ביה"ד נעתר לבקשה במעמד צד אחד והורה על עיכוב יציאת התובעת והילדים מן הארץ.
- ביום 4.16..., 5 ימים לאחר הגשת תביעת הנתבע, הגיבה התובעת בהגישה לביה"ד הרבני תביעה לש"ב ותביעה למשמורת. התובענות הוגשו באמצעות ב"כ הקודם של התובעת, עוה"ד א"א.
- בתובענה לש"ב ביקשה התובעת מביה"ד להפנות את הצדדים לייעוץ זוגי או אישי פרטני.
- במקביל הגישה התובעת לביה"ד בקשה לעיכוב יציאת הנתבע ויציאת הילדים מן הארץ. אף בקשה זו הוגשה באמצעות עוה"ד א"א. התובעת ציינה בבקשתה שבני הזוג אזרחי ישראל, המתגוררים בניו יורק וכי הגיעו לישראל לשמחה משפחתית. התובעת נימקה בקשתה בחשש שהנתבע יעזוב את ישראל וישוב למקום מגוריו בניו יורק ובכך יותיר אותה עגונה, בין היתר בשל סירובה להתגרש, בטרם מוצו הליכי ש"ב. עוד הביעה חשש שהנתבע ייקח את הילדים הקטינים לחו"ל על מנת לנתקם מאמם.
ביה"ד נעתר לבקשת התובעת והורה על עיכוב יציאת הנתבע ויציאת הילדים מן הארץ.
- ביום 6.16... הגיש אבי הנתבע כנגד התובעת, לבימ"ש זה, תובענה בעניין הזכויות בדירה בירושלים. טרם הוגש כתב הגנה בתובענה זו.
נושאי הדיון
- בתגובתו המפורטת לתובענה שלפני, העלה הנתבע כמעט כל טענה אפשרית כנגד הבקשה ובין היתר שאין המדובר בחטיפה שכן הילדים נמצאים בידי האם ולא הופרו זכויות המשמורת שלה. לדבריו התובעת היא הקובעת אם הנתבע יוכל לראות את ילדיו אם לאו. עוד הוסיף שכל תכלית הבקשה היא ניסיון לעקוף את החלטות כב' ביה"ד הרבני, אשר נעתר לנתבע והוציא כנגד התובעת וכנגד הילדים צו עיכוב יציאה מן הארץ. בסיכומיו טען שעל התובעת היה להפנות את טענותיה כלפי כב' ביה"ד הרבני ולא כלפיו וכי כל פעולותיה עד לפניה לבימ"ש זה היו הפוכות למה שהיא מבקשת עתה.
- כבר עתה אציין שיתכן וניתן היה לדחות את בקשת התובעת כבר בשלב זה. אין המדובר כאן ב"חטיפה אקטיבית" אלא, לכל היותר, ב"חטיפה במחדל", היינו אי השבת הילדים למקום מגוריהם הרגיל, ראו בע"מ 741/11 פלונית נ' אלמוני (17.5.11). במקרה דנן המכשלה המשפטית היחידה העומדת לפני התובעת לשוב לארה"ב עם הילדים היא צו עיכוב היציאה מן הארץ שהושת עליה ועל הילדים בביה"ד הרבני ולא שום דבר אחר. התובעת בחרה לפנות לבית משפט זה כדי שיפעל להחזרת הילדים לארה"ב, לאחר שהיא עצמה ביקשה לעכב יצאתם ולמנוע השבתם לשם.
למרות דברים אלה אמשיך ואדון בבקשה וזאת על מנת שלא תצא מכשלה תחת ידי ובטעות לא יינתן סעד דחוף על פי אמנה בינלאומית שמדינת ישראל צד לה, מבלי שבקשה בעניין זה תידון לגופה.
- הדיון התקיים על סמך בקשת התובעת ותגובת הנתבע, שעוגנו בתצהירים. שני הצדדים הביאו לפני ביהמ"ש מסמכים ותמלילי שיחות ולא הובאו עדים אחרים.
הצדדים נחקרו על טענותיהם בכתבי הטענות, סיכומי הצדדים נמסרו בע"פ בתום הדיון היחיד שהתקיים.
- בטרם אחל בדיון ברצוני להתייחס בכמה מילים לנושא מהימנות בעלי הדין. התברר ששני הצדדים נהגו להקליט איש את רעהו והתובעת אף הקליטה את חמיה, כאשר שידל אותה בשנת 2013, להסכים לעבור לארה"ב וטרחה לשמור על הקלטה זו עד היום. הנתבע סיפר לתובעת כי עקב אחר תנועותיה במכונית בארה"ב, באמצעות אמצעי איתור. התנהלות זו יכולה להעיד על חשדנות הדדית, חוסר אמון, על תכנון מוקדם ומעוררת ספק באותנטיות של המסרים שהעביר איש לבן זוגו ובכל מקרה אינה מעידה על תמימותו של צד זה או אחר.
- נתגלו סתירות ואי אמירת אמת בעדויות שני בעלי הדין.
יסוד האמנה
- בעשורים האחרונים התעורר צורך ממשי בשיתוף פעולה בינלאומי בהתמודדות עם תופעת חטיפתם של ילדים על ידי אחד מהוריהם, תוך הפרת זכות המשמורת של ההורה האחר. מעשה של עשיית דין עצמית מסוג זה, מחייב סעד מהיר ויעיל, שיכול להינתן רק בדרך של שיתוף פעולה בין מדינות העולם. על רקע זה נחתמה האמנה.
- ביסוד האמנה ניצבות מספר תכליות הקשורות זו בזו. ראשית השגת שיתוף פעולה בין מדינות בהתמודדות עם חטיפת ילדים, תוך הפרת זכות המשמורת שנקבעו במדינות המוצא, שנית כיבוד שלטון החוק לא רק בתוך המדינה פנימה, אלא גם ביחסים שבין מדינות העולם, שלישית, הרתעה מפני עשיית דין עצמית על ידי אחד ההורים ולבסוף, מניעת פגיעה בטובתו של הקטין הנעקר מסביבתו הטבעית בעקבות מעשה החטיפה. בכדי לממש תכליות אלה, נקבע באמנה סעד המוגדר "עזרה ראשונה" למעשה החטיפה, ומחייב את המדינות המתקשרות להורות על החזרת הילד אל המדינה ממנה נחטף בדחיפות ובמהירות האפשרית, תוך הותרת מרחב שיקול דעת מצומצם ביותר בבקשת ההחזרה. בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני (8.4.08) כפי שהובא בפסק דינה של כב' השופטת ארבל בבע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני,(17.5.11).
חריגים לחובת ההחזרה
- לעיתים החזרת הילד למקום המגורים הרגיל, עלולה לפגוע בו, כך שהיא עומדת בניגוד לטובתו. למקרים כאלה נקבעו באמנה חריגים לחובת ההחזרה, המעוגנים בסעיפים 12, 13 ו-20 לאמנה. לענייננו רלבנטיים החריגים שנקבעו בסעיף 13, הדנים בהסכמה למעבר מהמדינה בה התגוררו למדינה בה הם נמצאים בעת הדיון ובהשלמה עם מעבר זה.
- החריג, על שתי חלופותיו, משתלב עם התכלית העיקרית של האמנה. זו נועדה להילחם נגד התופעה הקשה של חטיפת ילדים על ידי הורה אחד מההורה האחר. דברי כב' השופט הנדל בבעמ 8540/11 פלוני נ' פלונית (1.12.11).
- טענות הנתבע לגופו של עניין התמקדו בשני ראשים עיקריים:
א. החזרה לישראל נעשתה בהסכמה הדדית.
ב. התובעת השלימה לאחר מעשה עם עצם שהות הילדים בארץ.
חריגי ההסכמה וההשלמה
- בסעיף 13(א) לאמנה נקבעו שני חריגים לחובת ההחזרה המידית: חריג ההסכמה וחריג ההשלמה. לשני חריגים אלה שתי תכליות מרכזיות. התכלית הראשונה היא מתן מענה הולם למצב בו ההורה ה"נחטף" הסכים או השלים עם מעשה החטיפה, וכתוצאה מכך התייתר הצורך בהשבת המצב לקדמותו באופן בהול ומידי; התכלית השנייה היא מניעת שימוש ציני בסעד ההחזרה המידי המוענק במסגרת האמנה, באופן שיהפוך את השימוש באמנה לכלי מיקוח בידי ההורה ה"נחטף".
- עוד נקבע כי נטל ההוכחה הרובץ לקיומם של החריגים, הוא נטל כבד, שלא יורם בנקל. ודוק, הרמת נטל ההוכחה אינה סותמת את הגולל על אפשרות החזרתו של הילד, למדינה שממנה הורחק או לא הוחזר, אך מעניקה לביהמ"ש שיקול דעת האם בנסיבות העניין ראוי להשאיר את הקטין במדינה אליה נחטף או להחזירו למדינת מגוריו, הכול בהתחשב בתכלית האמנה, כאשר במקרה כגון דא, בראש מעייניו של בית המשפט, תעמוד טובת הילד הקטן, העומד בתווך בין שני הוריו.
ראו דברי כב' השופטת ארבל בבע"מ 741/11 הנ"ל.
שאלת ההסכמה לשוב ארצה
- ביהמ"ש אינו חייב להחזיר ילד חטוף כאשר ההורה "הנחטף" הסכים עם ההרחקה והסכמה שכזו ניתנה לפני מעשה ההרחקה. על ההסכמה להיות ברורה ובהירה ולא מעוררת ספקות. ההסכמה יכולה להינתן בכתב ויכולה להתפרש על ידי התנהגות, ואולם הדברים חייבם להיות ברורים לחלוטין.
ראו תמ"א 5201/93 גזונטהייט (לא פורסם).
טענות התובעת
- מעבר המשפחה לארה"ב היה מעבר לצמיתות. בני הזוג ניתקו את זיקתם לארץ, למעט לצורך ביקורים מעת לעת אצל בני משפחתם המורחבת.
- הילדים התערו במוסדות החינוך ובחברה בארה"ב.
- הטיסה לישראל בפעם האחרונה תוכננה אך ורק לצורך השתתפות בחתונת אחותו של הנתבע וכדי לחגוג את חג הפסח עם הורי התובעת בישראל.
- בדיעבד הסתבר לתובעת שהנתבע ובני משפחתו טמנו לה פח ועשו שימוש בחתונה כדי להשיב אותה ואת הילדים לישראל, על כורחם.
- לנתבע אין מקום עבודה בישראל והוא ממשיך לעבוד בארה"ב.
- בני הזוג לא עשו פעולות כלשהן לסיום פרק מגוריהם בארה"ב. כך לדוגמה, התובעת והילדים הגיעו לישראל עם שתי מזוודות בלבד. אמנם בשלב מאוחר יותר דאג הנתבע לשלוח לישראל חפצים שונים של התובעת ושל הילדים, אשר הוא או בני משפחתו ארזו, אולם היה זה ביוזמת הנתבע בלבד, ללא הסכמת התובעת ותוך פגיעה בפרטיותה. הילדים גם לא נפרדו מחבריהם בארה"ב, ההגעה ארצה התרחשה במהלך שנת הלימודים והילדים עדיין רשומים ללימודים במוסדות החינוכיים שם.
טענות הנתבע
- בני הזוג החליטו לנסות את מזלם בארה"ב ומעברם לשם היה זמני.
- לצדדים לא היה מקום מגורים או מקום עבודה קבוע בארה"ב. לא היה להם רכב משלהם ולא כל חיסכון או רכוש. הכנסתו של הנתבע מעבודתו, כפועל פשוט בעסק של אביו, לא הייתה גבוהה.
- לצדדים חובות רבים בארה"ב, עקב שימוש בכרטיסי אשראי ואף עובדה זו עמדה בבסיס ההחלטה לשוב ארצה.
- משהבינו בני הזוג שניסיון ההשתקעות בארה"ב כשל, הם החלו לתכנן את שובם ארצה.
- בחודש אוקטובר 2015, משהוברר שלקראת חג הפסח יחזרו בני הזוג והילדים ארצה, אישר אחיה של התובעת בדוא"ל שנשלח לאביו של הנתבע שהדירה תפונה עד יום 1.5.16.
- הנתבע ביקר בארץ בסוף דצמבר 2015 כדי לבדוק את האופציות לתעסוקה בארץ. בהיותו כאן קיבל הצעה מגיסו, לעבוד עבורו בעסקי ... שלו. הגיס מנהל חברה המחזיקה במלון ב... ועסקים נוספים. הגיס הציע לנתבע לעבוד עבורו, בעיקר באירופה, שם הוא מתכנן לרכוש מלון תיירים ושיווק של .... לנתבע יתרון בעניין זה בכך שהוא שולט בשפה האנגלית, ברמת שפת אם.
- בשוב הנתבע לארה"ב, הוא הודיע לאביו שמצא עבודה בארץ ומיד הפסיק לעבוד אצלו. בחקירתו הודה הנתבע שהיו לו לקוחות בארה"ב וטען כי העבירם לטיפול אביו. לדבריו ביקש מהתובעת שתבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו וטען לפניה שיש לו לקוחות בארה"ב אך טענה זו הייתה שקרית ונועדה לשכנע אותה להיעתר לבקשתו.
- בתקופת הביניים עבד הנתבע בשיפוצים, במטרה לחסוך כמה שיותר לפני השיבה ארצה. הנתבע החל בעבודה זו מיד לאחר הפסח, אולם כרגע הוא מנוע מלצאת לאירופה, בשל צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוציאה נגדו התובעת.
- כאשר הגיעה התובעת לישראל, לשמחה משפחתית, כחודש וחצי לפני החזרה ארצה, היא התעניינה, כך לפחות סיפרה לנתבע, בהכנות לחזרה לדירתם, בה התגורר אז אחיה. התובעת גם התעניינה במוסדות חינוך לילדים וכו'. בנסיעותיה לישראל הביאה עמה התובעת מזוודות ובהן בגדים שלה.
- בני הזוג חשבו לנצל את ההגעה ארצה לחתונת האחות כדי להתאקלם חזרה בארץ, אלא שבסמוך למועד זה ארע קרע שגרם לכך שהנתבע החליט להיפרד מהתובעת ולבקש להתגרש ממנה.
- אז עזב הנתבע את ביתם המשותף והוא מתגורר בדירה אחרת שבבעלות אביו.
- מיד עם שוב המשפחה ארצה פנה הנתבע למוסד לביטוח לאומי בבקשה להסדיר את מעמד כל בני המשפחה כתושבים חוזרים. לא הוגש אישור בעניין זה.
דיון
- הוכח שבני הזוג הגיעו לארה"ב לשם השתקעות ולא לתקופה קצרה. אשר על כן נקבע בזה שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים הוא בארה"ב.
- בניגוד לטענת הנתבע כאילו בני הזוג לא רכשו דבר בארה"ב ואף לא הייתה להם מכונית, הוכח שהנתבע רכש מכונית בארה"ב, תוך נטילת הלוואה. הנתבע אישר כי לא מכר את המכונית ולא העביר את הבעלות עליה לאביו. עוד הוכח שמפתחות המכונית, אשר שימשה את התובעת בארה"ב, ואשר הייתה שייכת לאבי הנתבע, עדיין מצויים בידי התובעת והובאו עמה לישראל.
- אכן, בני הזוג לא רכשו דירה בארה"ב אולם ניתן לתלות זאת הן בשנים המעטות בהן שהו שם, והן בכך שתושבים רבים בארה"ב נוהגים להתגורר בשכירות ואינם רוכשים דירות.
- ניתן לקבל את טענת הנתבע שהציפיות מהשהייה בארה"ב לא התגשמו אך אין לתלות את חוסר שביעות הרצון רק מהסתבכות כלכלית, כטענתו, ויש להניח שגם חוסר ההרמוניה בין בני הזוג, אם לדבר בלשון המעטה, תרם לעניין זה.
- החלטת בני זוג לשנות את ארץ מגוריהם צריכה להתקבל תוך התייעצות והסכמה הדדית. שוכנעתי שבמקרה דנן ההחלטה התגבשה אצל הנתבע ואולי גם אצל בני משפחתו ולא רק שהוא לא שיתף בכך את התובעת אלא שאף פעל מאחורי גבה והסתיר ממנה את כוונותיו. התחזקתי בדעתי בעניין זה גם משום שהנתבע לא הכחיש את טענת התובעת בשיחה המוקלטת ביניהם:
התובעת: "למה אמרת לי – את חוזרת לניו יורק? אם הייתם רוצים לעשות את זה בדרך יפה, היית אומר לי ..., תשמעי, את לא חוזרת, בואי, בואי נגמור מזה, נגמור את זה בדרך יפה, אבל לא מסלקים אדם מהבית".
- הנתבע העיד שההחלטה המשותפת לשוב ארצה התקבלה חודש לפני שהגיעו לישראל. בהמשך העיד "תמיד דיברנו על זה ולא הגענו להחלטה אלא רק חודש לפני שבאנו". אך בהמשך הסתייג ואמר: "הסברתי לה וכנראה היא לא הבינה".
אינני יכול לקבל טענה זו הואיל והתרשמתי שהתובעת שולטת בשפה העברית טוב מהנתבע. הנתבע גם העיד כי ניסה הרבה פעמים לדבר עם התובעת אך הקשר ביניהם "אינו קשר עם הבנה". לשאלה אם התובעת הסכימה השיב: "היא עלתה על מטוס ובאה לפה". גם טענה זו היא התחכמות שכן אין חולק שהתובעת הגיעה עם הילדים ארצה כדי להשתתף במסיבת החתונה.
- הנתבע לא יכול היה להצביע לא על המועד או הנסיבות בהם, לטענתו, דנו בני הזוג, בחזרה ארצה, ולא יכול היה להעיד על תכנון משותף לעקירה מארה"ב ולהשתקעות מחדש בארץ.
- לא היה גם ביכולת הנתבע להצביע על פעולה מעשית כלשהי למימוש הסכמה שכזו. הדבר היחיד שנטען בעניין זה הוא שהתובעת העבירה מזוודות עם בגדיה לישראל. לא נטען שכל הבגדים הועברו והא ראיה שהנתבע עצמו ארז את בגדי וחפצי התובעת והילדים, לאחר מעשה ואף הודה בחקירתו שעשה זאת ללא ידיעתה.
- גם פינוי השוכרים מדירת בני הזוג בירושלים לא בוצע בעקבות החלטת בני הזוג לשוב ארצה. אם אכן גמלה החלטה זו רק חודש לפני בואם לחתונה, דהיינו בחודש מארס 2016, אין זה ברור מדוע סוכם בין הדיירים לבין אביו של הנתבע על פינוי הדירה עוד בחודש אוקטובר 2015. זוהי ראיה שלא היה קשר בין פינוי הדירה לבין ההגעה ארצה. ממכתב שכתב בא כוח אבי הנתבע לאחיה של התובעת, שוכר הדירה, מסתבר שהאב ולא בני הזוג שלטו בעניין זה ועל כן יש לקבל את טענת התובעת שהיא לא הייתה שותפה לנושא פינוי הדירה.
- מעבר לצורך אציין שמהראיות שהובאו לפני, ובהן עדות הנתבע ותמלול שיחות טלפון בין התובעת לבין הנתבע, לא שוכנעתי שבכוונת הנתבע להישאר להתגורר בישראל. הנתבע אמנם טען שבכוונתו לעבוד באירופה, אולם העיד על דברים כלליים בעניין זה ומרבית הראיות מוכיחות שבכוונתו לשוב לארה"ב כשהוא משוחרר מנוכחות התובעת והילדים שם.
א. כאשר ביקש הנתבע שהתובעת תבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוטל נגדו, טען לפניה שעליו לבצע עבודות עבור לקוחות ששילמו לו כסף והצו מונע זאת בעדו. (הכוונה מן הסתם ללקוחות בניו יורק).
"... אני עובד, אני יושב פה כמו איזה מטומטם, יש אנשים שמקללים אותי, רוצים כסף, לקחתי כסף, ואת מחזיקה ככה..."
דברים אלה עומדים בסתירה לעדות הנתבע כי העביר את לקוחותיו לאביו. אציין כי אמינים עלי יותר הדברים שאמר הנתבע לתובעת בשיחה שהוקלטה, ללא ידיעתו, מאשר לעדותו בביהמ"ש.
ב. באותה שיחה אמר הנתבע לתובעת: "את יודעת בדיוק למה אני לא רוצה אותך שם. את יודעת בדיוק למה".
אם אין בכוונת הנתבע לשוב לארה"ב אין זה ברור כיצד תוכל נוכחות התובעת שם להפריע לו.
- לאור האמור לעיל, טענת הנתבע כאילו בני הזוג סיכמו לשוב ארצה נדחית בזה ואני מקבל את טענת התובעת שהנתבע רקם מאחורי גבה להביאה ארצה, כביכול, אך ורק כדי להשתתף בחתונת אחותו, כאשר תכנן מראש שהתובעת והילדים יישארו בישראל.
טענת ההשלמה
- בסעיף 13 (א) לאמנת האג נקבע כי משמצויה השלמה של ההורה ה"נחטף" אין חובה להורות על החזרת הילד כאמור באמנה זאת משום ששוב אין צורך ב'עזרה ראשונה' ובפעולה דחופה ומיידית של 'כיבוי דליקה', ראו ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3) 63, (1993).
טענות הנתבע
- אף לו תתקבל טענת התובעת, כאילו לא הסכימו הצדדים, בהחלטה משותפת, לשוב ארצה, כי אז אין להיעתר לבקשתה, בשל השלמתה עם הימצאות הילדים בישראל לאחר מעשה.
- לא רק שהתובעת לא הגישה לכב' ביה"ד הרבני בקשה לביטול עיכוב היציאה שהוטל במעמד צד אחד כנגד הילדים, אלא, ההיפך, ביקשה בעצמה שיוטל צו עיכוב יציאה נגדם, כאשר הנימוק היה, בין היתר, החשש שאביהם ישיבם לארה"ב.
- ההליכים בהם נקטה התובעת בביה"ד מעידים על כך שהתובעת התכוונה להישאר בארץ. כך ביקשה שבי"ד בישראל ידון במשמורת הילדים ויפנה את הצדדים לייעוץ זוגי או אישי פרטני, הליכים ממושכים האמורים להתנהל בארץ, בפיקוחו של ביה"ד הישראלי.
- ניהול הליכים בישראל במשך כ-3 חודשים, תוך הגשת בקשות ותביעות, ובלי העלאת כל טענה נגד שהות הילדים בארץ, מהווה השלמה מודעת וחד משמעית של התובעת שהילדים יישארו בארץ. רק כאשר החליפה התובעת את הייצוג המשפטי השתנתה טענתה בעניין זה.
- מיד עם החזרה ארצה רשמה התובעת את הבנים לת"ת ..., אותו בי"ס בו הם למדו לפני הנסיעה לארה"ב. קודם לכן רשמה את הבת לגן עירוני, בלי ידיעת הנתבע. התובעת גם מילאה טפסים לרישום הבן ד' לבית הספר ..., תוך ציון העובדה שהילד מבוטח בביטוח רפואי בקופ"ח מאוחדת.
- בשיחת טלפון שהתנהלה בין בני הזוג הסבירה התובעת שהיא אינה שולחת את הילדים לבית הספר לא משום שהיא מבקשת להשיבם לארה"ב אלא משום שהיא מעוניינת שהנתבע ירכוש עבורה מכונית.
- אין אמת בטענת התובעת בתצהירה (מיום 5.7.16) כאילו הילדים רשומים למוסדות החינוך בארה"ב. הנתבע הציג אישור מביה"ס בו למדו הילדים בניו יורק, ממנו עולה שביום 7.7.16 הילדים לא היו רשומים שם ללימודים לשנת לימודים הקרובה.
תגובות התובעת
- פרט לבן הגדול, ד', אשר לפני המעבר לארה"ב, התחנך בת"ת, לא שב אף לא אחד מהילדים למוסד החינוכי בארץ בו למד קודם לכן. בכל מקרה, מעת הגיעם ארצה למדו הילדים במוסדות חינוך מספר ימים בלבד. עצם הלימודים בזמן השהות בארץ הוא עניין מקובל ואין ללמוד ממנו על כוונה להישאר בארץ.
- אמנם התובעת רשמה את הבת לגן עירוני, אולם הבת עזבה את הגן ביום 5.16...והתובעת ביטלה את הרישום ביום 7.16...
- הנתבע היה זה שרשם את הבנים למוסדות החינוך. לאחר הרישום היה קשה לילדים ועל כן החליטה התובעת שאין טעם שיתרגלו לפה ואח"כ ישובו לארה"ב. כבר עתה יצוין שטענת הנתבע שהתובעת מילאה בכתב ידה חלק מטפסי הרישום לביה"ס רפפורט נמצאה נכונה.
- אחיה של התובעת פינה את דירת הצדדים לאחר שרכש דירה ועבר אליה. מועד פינוי הדירה לא היה ידוע לתובעת.
- התובעת הציגה אישור מישיבת .... בניו יורק המוכיח שביום 7.16... שילמה דמי הרשמה בסך 1,000$ ללימוד הבנים בשנת הלימודים הבאה. הוצג גם אישור מיום 14.7.16 להוכחת תשלום בסך 550$ לרישום הבת לגן בשנה הבאה.
דיון
- החריג לחובת החזרת הקטין, שנקבע בסעיף 13(א) לחוק, מבחין בין "הסכמה" ל"השלמה". השוני בין שני אלה הוא במישור הזמן. ה"הסכמה" ניתנת מראש ואילו ה"השלמה" נעשית בדיעבד.
- בפסיקה נקבעו כללים בעניין ה"השלמה" :
א. בירור האמת העובדתית האם ההורה ה"נחטף" באמת השלים עם החטיפה.
ב. משך הזמן שחלף ממועד החטיפה ועד פתיחת ההליך.
ג. מודעותו של ההורה ה"נחטף" לעצם החטיפה וידיעתו היכן נמצא הילד.
ד. כוונתו הסובייקטיבית של ההורה ה"נחטף".
ה. יש לפרש את חריג ההשלמה, ככול חריג, בצמצום תוך נאמנות לתכלית האמנה.
ראו בעמ 8540/11 הנ"ל ופסק דינו של כב' השופט זגורי בתמש (טב') 9672-07-11 א.מ. נ' מ.מ (22.1.12).
- אתייחס להלן לכללים האמורים תוך שימת דגש לעובדות המקרה דנן. אתייחס גם לטענת הנתבע שפתיחת ההליך לפי אמנת האג בבית משפט זה הינה פרק במאבק המשפטי בין ההורים ולא נועדה להשיג את המטרות להן נועדה האמנה.
- ההשלמה מתגבשת על פי נסיבות כל מקרה ומקרה, ומשך התגבשותה אינו מוגדר, יכול ויהיה קצר ביותר; ויכול ויהיה ממושך, הכול לפי נסיבות העניין הרלבנטיות. קיומה של ההשלמה נקבע ונלמד מתוך קיומן של נסיבות מסוימות ועל פי התנהגות ההורה הנחטף. ההשלמה מתגבשת במועד מסוים, וגם אם חל שינוי בנסיבות נותרת ההשלמה בעינה. ההתנהגות שהינה המפתח להבנת עמדתו הסובייקטיבית של ההורה נבחנת על פי הפסיפס שמהווה את עובדות המקרה. ראו ע"א 473/93 ליבוביץ הנ"ל, עמ (ב"ש) 111/07 פלוני נ' אלמונית (18.4.07).
- "לעיתים ה'השלמה' מתבטאת ב'התנהגות' חד פעמית ומפורשת, כגון חתימה על הסכם עם ההורה ה'חוטף' בדבר אי החזרת הילד. לעיתים ה'השלמה' היא משתמעת והיא פרי התפתחות הדרגתית ברצף של אירועים, המגיע, בשלב מסויים, לידי השתכללות ההשלמה. על בית המשפט 'לפרש' את הנתונים המשתמעים השונים ברצף הזמן, תוך שעליו להשיב על השאלה, אם ניתן לראות בהתנהגות ההורה ה'נחטף' ויתור על זכותו", ראו דברי כב' הנשיא ברק בע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241.
- הסכמה צריכה להינתן לפני מעשה ההרחקה ואילו ההשלמה נעשית בדיעבד. גם על השלמה ניתן ללמוד בכל צורה, לרבות על דרך של התנהגות ולאו דווקא מאמירה בפועל של המילים "אני מסכים".
- על ההורה החוטף להניח תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע כי ההורה ה"נחטף" השלים עם שינוי הסטטוס קוו ובכך ויתר על החזרתו המידית של הקטין. קשה להגדיר מראש את כל הנסיבות מהן ניתן להסיק "השלמה" אך מאחר ו"ההשלמה" היא ביטוי של ההורה ה"נחטף" לוויתור על מימוש מידי של זכותו למשמורת, או זכויות הביקור שהיו נתונות לו, עליה להיות ברורה וחד משמעית.
רע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3) 254.
במקרה דנן לא רק שלא נפגעו זכויות המשמורת וזכויות הביקור של התובעת אלא שהנתבע טוען שהתובעת היא זו שקובעת את מפגשיו עם הילדים.
- יש להעניק משקל לזמן שחלף מעת גילוי החטיפה ועד להגשת הבקשה לפי החוק אך לא משקל מכריע. ראו בעמ 8540/11 הנ"ל. בדרך כלל התייחסו בתי המשפט לזמן הממושך שחלף מעת התרחשות החטיפה ועד להגשת הבקשה לפי האמנה כאל מכשלה, מבחינת ההורה ה"נחטף". נראה שבנסיבות מסויימות גם הגשת בקשה בתוך פרק זמן קטן יחסית לא תיזקף לזכות ההורה ה"נחטף", אם עוד קודם להגשתה עשה פעולות המגלות "השלמה" עם החטיפה. ניתן להגיע למסקנה זו גם מהעובדה שהורה אשר השלים או הסכים לחטיפה אינו יכול לחזור בו מעמדה זו בשלב מאוחר יותר. ראו ע"א 7206/93 הנ"ל.
- במקרה דנן חלפו כ-3 חודשים מעת שהילדים הגיעו ארצה ועד הפניה לבית המשפט ומבחינה זו, ועוד בטרם יבחן אם השלימה התובעת עם מגורי הילדים בישראל, המדובר בפרק זמן קצר יחסית שכשלעצמו לא צריך היה לעמוד לתובעת לרועץ.
- תנאי מקדים לקיומה של השלמה עם מעשה החטיפה הוא שההורה ה"נחטף" יהיה ער לעצם הרחקתו של הילד ולכך שההורה החוטף פגע בזכויותיו. כדי שההשלמה תהיה אפקטיבית, היא צריכה להיעשות מתוך מודעות לנתונים העניינים. על כן, השלמה שנעשתה מתוך טעות, הטעייה, כפיה או עושק, חשופה לביטול.
רע"א 7994/98 דגן נ' דגן, הנ"ל.
- במקרה דנן, אין כל מחלוקת שהתובעת ידעה היכן נמצאים הילדים, שכאמור נותרו בהחזקתה ולא היה עליה לאתרם. עוד ניתן לקבוע שהתובעת הבינה, ממש בסמוך למועד הגעת הילדים ארצה, שאין בכוונת הנתבע להשיבם לארה"ב. ניתן ללמוד על עובדה זו מעצם העובדה שהנתבע הגיש נגדה תובענה לגירושין לביה"ד בישראל, לה כרך גם את נושא המשמורת והמזונות. הנתבע הגיש גם בקשה לעיכוב יציאתה ויציאת הילדים מן הארץ, בקשה לה נעתר ביה"ד במעמד צד אחד. עוד אוסיף שמרגע ההגעה ארצה לא התגוררו בני הזוג באותה דירה, התובעת עברה להתגורר אצל הוריה והנתבע מתגורר בדירה שהוריו העמידו לרשותו.
- אם ההורה החוטף סבור שההורה ה"נחטף" אינו מוותר על זכותו להחזרה המידית של הילד למקומו הוא לא יוכל לטעון להשלמה, מצד אותו הורה, גם אם השלמה כזו עשויה להתפרש בעיניו של האדם הסביר. מכאן שהפרשנות הניתנת להשלמה, אינה זו של האדם הסביר אלא זו של ההורה החוטף הספציפי. עוד נקבע כי עצם ההימנעות מפניה לבית המשפט בהליך לפי האמנה, כשלעצמה, אינה שקולה כנגד השלמה, אם להימנעות כזו יש הסבר שאינו מצביע בהכרח על השלמה.
- בעניין גבאי הנ"ל קבע כב' הנשיא ברק שאין לראות בהסכמת ההורה ה'נחטף' שהילד ילך לגן, השלמה לסטטוס קוו החדש. דברים אלה אמורים כל עוד מאמצי ההורה להשבת הילד נמשכים.
במקרה דנן רשמה התובעת את הבת לגן הילדים בישראל, ביוזמתה היא וללא שיתוף פעולה מצד הנתבע. התובעת רשמה את הבנים לת"ת ... ולאחר מכן נסעה עם הנתבע ביחד במכונית לביה"ס ... ונתנה לו עצות כיצד להציג את פנייתם לביה"ס בדרך שתגדיל את הסיכוי שהבנים יתקבלו ללימודים. פעולות אלה נעשו עוד קודם להבעת כל רצון (אף לא ברמז) מצד התובעת להשבת הילדים לארה"ב, או לעשיית כל מאמץ מצדה בכיוון זה ועל כן יש ליחס משמעות רבה לרישום הילדים למוסדות החינוך בארץ.
- בכתב הבקשה בתיק זה טענה התובעת שהמשיב שכנע אותה "לרגע קט" לשלוח את הילדים למוסדות חינוך בארץ (סעיף 22), ובהמשך טענה כי למרבה המזל לא נפלה באותו פח. טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם הנימוק שמסרה בהשיבה לעניין זה בחקירתה: "זה מאוד מקובל שכאשר באים לארץ רושמים אותם במוסדות חינוך פרטיים..."
אין לקבל טענה זו שכן חלק ניכר מתקופת שהותם המתוכננת של בני הזוג בישראל נפל בחופשת הפסח, במהלכה ממילא לא מתקיימים לימודים.
- התובעת טענה גם שהנתבע רשם את הבנים לת"ת וכי היא לא רצתה שיירשמו שם אלא, כפי שמקובל, למוסד פרטי. מכאן שלו הייתה מחלוקת בין הצדדים בעניין לימודי הבנים הרי שהמחלוקת הייתה באשר לזהות המוסד החינוכי ולא באשר לעצם לימודי הילדים במוסד חינוכי בארץ.
- הסתבר שהתובעת מילאה בכתב ידה חלק מהפרטים בדף הרישום לת"ת ..., מוסד חינוכי שהתובעת הייתה מעוניינת שהבנים ילמדו בו.
עוד אוסיף שהנתבע טען שלא ניתן היה לרשום את הילדים לשנת הלימודים הנוכחית וכי בני הזוג עשו מאמצים לרשום את הילדים גם לשנת הלימודים הבאה.
- המסקנה היא שאין המדובר בשכנוע "לרגע קט" מצד הנתבע אלא בפעולה רצופה, אשר התמשכה מספר חודשים, אשר החלה ביוזמת התובעת והמשיכה בשיתוף פעולה של בני הזוג.
- מעת בוא התובעת לישראל, לא רק שלא עשתה כל פעולה להשבת הילדים לארה"ב אלא שעשתה פעולות שמשמעותן הכבדה על חזרה זו ולהתקבעות בארץ.
- התובעת לא הגישה לביה"ד בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא כנגד הילדים וכנגדה (במעמד צד אחד), אלא להיפך – היא הגישה בעצמה בקשה למתן צו עיכוב יציאת הילדים והנתבע מן הארץ, בטענה שהיא חוששת שהאב יחזירם לשם. בשיחה שהתנהלה בין הצדדים התנתה התובעת ביטול צו עיכוב היציאה שהוצא כנגד הנתבע ב-3 תנאים.
התנאים שהתנתה התובעת היו:
א. רישום הזכויות בדירת המגורים בירושלים על שמה במקרה שהנתבע לא יגיע לדיון בתביעת הגירושין בביה"ד.
ב. השארת תלושים למזון ב"רמי לוי" בסך 3,000 ש"ח.
ג. מכונית וכסף לדלק.
- כפי שניתן להבחין התובעת לא התייחסה כלל לצו עיכוב היציאה שהוטל על ידי ביה"ד, לבקשת הנתבע ואף לא ביקשה שהנתבע יספק לה ולילדים כרטיסי טיסה לארה"ב. לא רק זאת אלא שבשיחה עמו התברר שאין לתובעת כל בעיה להישאר בישראל.
"...עזוב, מה איכפת לי – אני פה, אני שם? מה עם הילדים שלך?".
- בהמשך השיחה אמרה התובעת לנתבע: "אני לא צריכה אותך פה", וכאשר ביקש הנתבע לברר אם בעתיד, כאשר יגיע ארצה, תטיל עליו צו עיכוב יציאה, השיבה התובעת:
... "I'm letting you go" ואח"כ, כאשר ניסה שוב לברר אם תמנע בעדו לצאת מן הארץ בעתיד השיבה:
"..., אמרתי לך אני נותנת – למה אתה מתחיל לבלבל בשכל ... תן לי מה שאני רוצה ו—תלך".
- התובעת לא טענה בהזדמנות הראשונה שאין מקום שביה"ד הרבני בישראל ידון בתביעת הנתבע למשמורת הילדים, סעד שביקש הנתבע, אלא הגישה בעצמה תובענה למשמורת.
- התובעת לא רק שלא טענה שאין כל טעם שביה"ד בישראל ידון בתביעת הגירושין, שכן בני הזוג עתידים בקרוב לשוב לארה"ב, אלא אף הגישה בעצמה תביעה לש"ב וביקשה שביה"ד יפנה את בני הזוג לייעוץ משפחתי, הליך שבדרך כלל אינו מסתיים בפגישה אחת או שתיים. התובעת אמנם טענה שניתן לקיים הליך ש"ב גם בארה"ב אולם מעצם העובדה שביקשה לעכב את יציאת הנתבע ואת יציאת הילדים מהארץ לא ניתן לקבל את טענתה כאילו בעת הגשת הבקשה התכוונה שהליך שלום הבית יתקיים בארה"ב.
- כאמור, האמנה נועדה למנוע את התופעה החמורה של חטיפת ילדים והרציו העומד מאחורי חלק מהכללים שנקבעו בה הוא שחטיפת ילד אינה צריכה להביא לשינוי במקום הדיון באשר לטובתו. נהפוך הוא – חטיפת הילד, היא עצמה דבר העשוי לפגוע בטובתו. ילד אינו חפץ ואין לטלטלו ממקום למקום כדי לקבוע את מקום הדיון בזכויות הנוגעות לו, גבאי הנ"ל.
- ניהול מו"מ בעניינו של הקטין, על מנת להחזירו למקום ממנו נחטף, הינו לגיטימי וראוי, שכן תמיד עדיפה החזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל, בהסכמה בין ההורים ואולם שליפת נשק ההחזרה, לאחר שההורה השלים עם החטיפה ולאחר שדבר ההשלמה הודע לקטין ונעשו צעדים לקליטתו במקום בו הוא נמצא היום – אינה ראויה להגנת ביהמ"ש. אין לעודד מצב בו יהפוך הילד לכלי משחק במאבק בין ההורים.
- מתמלילי השיחות בין בעלי הדין במקרה דנן, התברר שאמנם התנהל ביניהם מו"מ אך המו"מ לא נועד לקבוע הסדרים לשוב הילדים לארה"ב. המדובר היה במו"מ בו לכל אחד מהצדדים היה אינטרס שונה. הנתבע ביקש שהתובעת תשחרר אותו מצו עיכוב היציאה מן הארץ שהטיל עליו ביה"ד לבקשתה, זאת, לטענתו, כדי שיוכל להמשיך לעבוד בחו"ל. האינטרס של התובעת היה להשיג תנאים טובים יותר במאבק הגירושין ביניהם. כך לדוגמה עמדה התובעת על כך שהנתבע יספק לה מכונית כתנאי לניהול כל שיחה עמו או להסכמתה שהילדים ימשיכו ללמוד במוסדות החינוך (זאת, כאמור, לאחר שהיא הייתה זאת אשר רשמה את הבת לגן הילדים והשתפה באופן פעיל ברישום הבנים למוסד החינוכי).
- אביא מספר קטעים משיחות אלה.
התובעת: "אמרתי לך. אין אוטו, אל תדבר איתי.
הנתבע: מה?
התובעת: אמרתי לך אני רוצה אוטו. בלי אוטו אין מה לדבר. מה לא ברור?
הנתבע: למה מה, אני אמרתי לך לקחת את הילדים ברגל? אני אוסף אותם ומחזיר אותם.
התובעת: ..., אמרתי לך אני רוצה אוטו ונגמר הסיפור ... בגללך הילדים לא הולכים ללמוד. בגללך.
הנתבע: בגללי? למה?
התובעת: ככה. בגללך.
הנתבע: בגללי? למה?
התובעת: אמרתי לך, אני צריכה אוטו, אין מה לדבר. זהו, ..., אין מה לדבר".
בהמשך
התובעת: "..., אני לא רוצה להאריך איתך בדיבור. אין אוטו, אין לי מה לדבר איתך."
- כאשר נשאלה התובעת בחקירתה מדוע דרשה שהנתבע יספק לה רכב, כדי להסיע את הילדים למוסדות החינוך ולא אמרה שהילדים צריכים להיות בחו"ל, השיבה "לא התכוונתי על הלימודים פה".
אין לקבל דברים אלה במיוחד לאחר שהתובעת עצמה שלפה במהלך החקירה את מפתחות הרכב, שהעמיד לרשותה אבי הנתבע בארה"ב ואשר, כפי הנראה, שימש אותה עד היום האחרון לשהותה בארה"ב.
בהמשך התנהלה בין התובעת לבין הנתבע השיחה בעניין התנאים שהתנתה התובעת לשם ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוציאה כנגד הנתבע, אשר צוטטה לעיל.
ובמקום אחר:
התובעת: "אני לא רוצה ללכת בדרך הקשה, אני רוצה לקבל מה שמגיע לי"
ותשובת הנתבע בהמשך: "הצעתי לך בית, כסף, כל מה שצריך ... לא יודע אם ... ואני אמרתי לך – ..., אני זורק אותך אל הרחוב עם 10 שקל?"
- כאשר נשאלה התובעת מדוע לא הופיעה בשיחה שהוקלטה – דרישה מצידה לחזור לארה"ב ותשובתה הייתה "כי זה לא היה קשור לשיחה".
יוזכר שכל אחד מבעלי הדין הביא כראיה שיחות מוקלטות ועל כן אין המדובר בשיחה אחת שעניין הדרישה לשוב לארה"ב "לא היה קשור לשיחה".
- ניתן לסכם ולקבוע שבכל השיחות שהוקלטו על ידי מי מהצדדים והוצגו כראיה, לא נכללה כל דרישה מצד התובעת להשבת הילדים לארה"ב. התובעת טענה כי ביקשה פעמים רבות לשוב לארה"ב וכי שיחות אלה הוקלטו. ההסבר שנתנה התובעת לכל שתוכן שיחות אלה לא הוצג כראיה היה: "הקלטתי אך לא תמללתי".
אין לקבל דברים אלה. חזקה על התובעת שלו התנהלה בין הצדדים שיחה בה עמדה על השבת הילדים לארה"ב, המחלוקת החשובה ביותר במשפט זה, לא הייתה מהססת והייתה מציגה אותה כראיה.
- בתמ"ש (ת"א) 81343/98 א.א. נ' ל.א. נקבע: "הרי שבנסיבות דנן הדברים מצביעים על השלמה. התובע לא פעל משיקולים של הגשמה דחופה ומיידית של זכויות משמורתו אלא פעל אך ורק להבטחת זכויותיו העתידיות כהורה ולאלה אין כלום עם אמנת האג".
במקרה דנן לא רק שהשיחות לא עסקו בניסיון להשיב את הילדים לארה"ב אלא שבבסיס המו"מ בין הצדדים עמדה ההנחה שהתובעת והילדים נותרים בארץ.
- התובעת תלתה את הימנעותה מלפעול בדחיפות להשבת הילדים לארה"ב בקבלת ייעוץ משפטי לא הולם. לשאלה אם לא מסרה לעוה"ד הקודם שלה שהיא נמצאת בארץ בעל כורחה, השיבה שעוה"ד לא העמיד אותה על זכויותיה. אין לקבל דברים אלה. הורה שילדיו נחטפו ממנו אינו זקוק לעו"ד כדי שיבהיר לו עובדה זו. איש אינו דורש מהתובעת שתהייה בקיאה בהלכות אמנת האג, אך אין ספק שהייתה דורשת לאפשר לה לחזור עם הילדים לארה"ב - לו אכן רצתה בכך.
- עדותה של התובעת, ככול שהמדובר בשאלת ההשלמה, לא הייתה אמינה. אביא מספר דוגמאות:
א. לשאלה מדוע ביקשה בביה"ד הפניה לייעוץ לשלום בית, השיבה שניתן לעשות זאת גם בארה"ב.
ב. לשאלה מדוע ביקשה לעכב את שהיית הילדים בארץ השיבה כי חששה שהנתבע ייסע איתם וישאיר אותה בארץ.
ג. לשאלה אם כתבה בבקשה למשמורת שהיא מבקשת משמורת, אך תהיה בניו יורק, השיבה התובעת: "אבל אנחנו פה".
ד. התובעת העידה שלאחר שהגיעו ארצה הילדים למדו בת"ת ..., אולם לאחר כמה ימים הפסיקו כיון שלטענתה אין טעם להרגיל אתם לחברה חדשה, כאשר היא יודעת שהיא חוזרת לארה"ב.
עדות זו אינה מתיישבת עם העובדה שהתובעת התנתה את המשך לימודי הילדים במוסדות החינוכיים בכך שהנתבע יספק לה מכונית.
ה. התובעת העידה שרשמה את הבת לגן עירייה אולם לאחר מספר ימים ביקשה לבטל את הרישום. התברר שהתובעת רשמה את הבת לגן ביום 5.16 ...הילדה חדלה ללכת לגן ביום 29.5.16 וביום 7.16... ביטלה התובעת את הרישום. לא נעלמה מעיני העובדה שמועד ביטול הרישום חופף בדיוק את מועד הגשת התובענה שלפני.
ו. מחיקת רישום הילדה מגן הילדים ומניעת הילדים מלהשתתף בלימודים מוכיחה כי טענת התובעת שכאילו נהוג שילדים ילמדו בעת השהות הזמנית בארץ אינה אמת.
- מאלפת במיוחד תשובת התובעת לשאלה מדוע בעת שהדריכה את הנתבע כיצד לדבר עם מזכירת ביה"ס, אמרה לנתבע את המשפט הבא:
"ואם היא תשאל – למה עברתם? נגיד לה שאנחנו רוצים להיות בארץ."
ואביא אותה כלשונה, כפי שהדברים נרשמו בפרוטוקול ביהמ"ש (בעמ' 22).
"ת. לא עמדתי ושיקרתי לה.
ש. למה שיגיד למזכירה שנשארים בארץ?
ת. אז זה היה מתאים אז. אני רציתי ש"ב.
ש. למה אמרת שאתם רוצים להיות פה בארץ?
ת. אולי זה התאים באותו רגע להגיד את זה."
- אם לא די בכל אלה הרי שהתובעת התקשתה במתן הסבר כיצד תתארגן בארה"ב עם הילדים, במקרה שבקשתה תתקבל ויתאפשר לילדים לחזור לארה"ב.
אביא קטע קצר מתשובות התובעת לשאלות ביהמ"ש בעניין זה:
"ש. את עולה למטוס. נניח תזכי בתביעה. מה את עושה?
ת. זה לא ש... דאג לי פה.
ש. תדמייני שאת יורדת בג'י. אף. קיי. לוקחת מונית. לאן את נוסעת?
ת. אני צריכה לתכנן את זה לפני כן.
...
ת. אני אשכיר בית, ההורים שלי יעזרו לי. גם בארץ הוא לא פרנס כמו שפה הוא יצטרך לפרנס. ככה שם. נחזור שנינו..."
באת כוח התובעת הסבירה שבארה"ב תוכל התובעת לקבל יותר כאם חד הורית מאשר תקבל בישראל. עוד הוסיפה שלנתבע ממתין שידוך בארה"ב.
- לאור כל האמור לעיל שוכנעתי שהתובעת השלימה עם מעשה החטיפה וזמן "כיבוי הדליקה" ו"העזרה הראשונה" חלף כבר.
- לאחר שנקבע בבע"מ 741/11 הנ"ל, כי האב הסכים להישארות הילדה בארץ, המשיכה כב' השופטת ארבל ושקלה את טובת הילדה בה דובר באותו מקרה. בין יתר הדברים שנשקלו היו העובדות הבאות:
א. תקופת שהותם בארה"ב של האב והאם – 4 שנים.
ב. העובדה שלאם הייתה אשרת שהייה מסוג תייר, שלא אפשרה לה להתפרנס למחייתה.
ג. משפחתם המורחבת של שני הצדדים בישראל.
ד. אין להם בית קבע בארה"ב.
ה. אין לצפות שלאחר שייפרדו יוסיפו הורי הילדה להתגורר בדירת המגורים בה חיו כזוג.
חלק משיקולים אלה תקפים גם במקרה דנן והמסקנה היא שטובת הילדים שעניינם יתברר במדינת ישראל ולא בארה"ב.
לסיכום
- הוכח לפני שבני הזוג הגיעו לארה"ב לשם השתקעות ולא לתקופה קצרה. טענת הנתבע כאילו בני הזוג סיכמו לשוב ארצה נדחתה, עם זאת הוכח שהתובעת השלימה בדיעבד עם שהות הילדים בארץ.
- הגשת הבקשה בתיק זה נועדה לשפר את עמדתה של התובעת במאבק הגירושין עם הנתבע ובכך עשתה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.
- התוצאה היא שהתובענה נדחית. אין בכך כדי למנוע בעד התובעת להעלות בקשתה להשבת הילדים לארה"ב, אם תרצה בכך, אך זאת בהליך אחר לפני הערכאה אשר תדון בעניין הילדים.
- לאור נסיבותיו של מקרה זה ובעיקר נוכח התנהגות הנתבע כלפי התובעת, בשלב שקדם לבוא הצדדים ארצה והואיל וחלק מטענותיו נדחו, לא ראיתי מקום לחייב את התובעת בהוצאות.
- העתק מפסה"ד ישלח על ידי המזכירות לרשות המרכזית.
- ניתן לפרסם פסק דין זה, לאחר מחיקת שמות הצדדים והילדים ופרטים מזהים.
- המזכירות תואיל לסגור את התיק.
ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ו, 24 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
|