דחיית בקשה לפירוק חברת מגדלי סנהדרין

המבקשות שהינן חברות המחזיקות ב-22% ממניות משיבה 1 (להלן: "החברה") עתרו לפירוקה בשל העילות הקבועות בסעיפים קטנים (2), (4) ו-(5) שבסעיף 257 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). 

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1.         בבקשתן ציינו המבקשות כי החברה נוסדה בשלהי שנת 2002 לשם רכישת מגרש בשכונת סנהדריה בירושלים (להלן: "הנכס") ובניית פרויקט על גביו. ואולם בפועל פעילות החברה פסקה בשל מכתש גדול שנפער בנכס ומנע את המשך הפרויקט, והנכס מומש בלשכת ההוצל"פ במסגרת כינוס נכסים שמונה לבקשת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק") בשל חוב של למעלה מ-25 מיליון שקלים. החברה התנגדה למכר אך עמדתה לא נתקבלה. בנסיבות אלו, טענו המבקשות, תכלית קיומה של החברה פגה וקיימת עילה לפירוק החברה לפי העילה הקבועה בסעיף 257(2) לפקודה, היינו שהחברה הפסיקה את עסקיה למשך שנה.

2.         כן נטען כי מלבד חוב החברה לבנק הוגשו כנגד החברה הודעות עיקול בלשכת ההוצל"פ על ידי מר שלמה פרלמן בגין המחאות החברה בסך כולל של למעלה מ-19 מיליון שקלים. לטענת פרלמן מגיעים לו מהחברה סכומי עתק נוספים המגיעים לכדי קרוב ל-42 מיליון שקלים, וגם נושים נוספים מתדפקים על דלתות החברה. בנסיבות אלו גם לאחר סילוק החובות מהתמורה שנתקבלה ממכירת הנכס ותשלום שכ"ט הכונס, יוותר לחברה חוב של כ-16 מיליון שקלים, וקיימת עילת פירוק גם לפי סעיף 257(4) לפקודה בשל היותה של החברה חדלת פירעון.

3.         על כל אלו נטען כי על בית המשפט להורות על פירוק החברה לפי סעיף 257(5) לפקודה, היינו שמן הצדק ומן היושר לעשות זאת, בשל הצורך להתגונן מפני מעשיו של הנושה המרכזי שלה, מר פרלמן, אשר נראה כי הוא זה השולט למעשה בחברה ומוליכה אל פי התהום. בהקשר זה הצביעו המבקשות על כך שהחברה ומר פרלמן סרבו בתחילה למסור להן את הסכם ההלוואה לפיו תובע מר פרלמן את חובותיו מהחברה, ולאחר שההסכם הגיע לידן הן גם הבינו את הסיבה לכך. עיון בהסכם מלמד כי החוב לפרלמן נושא ריבית בשיעור 9% לרבעון שהיא למעשה ריבית שנתית של 41%. הן הצביעו גם על כך שבהסכם נכתב כי כל שיק שיהיה ביד מר פרלמן ייחשב כהוכחת חוב מוחלטת והחברה לא תוכל לטעון טענת "פרעתי" ועל כך שעל אף שלפי תקנון החברה על כל שיק שלה יש צורך בשתי חתימות - האחת של מר מרדכי קרויזר בעל מניות המשמש כדירקטור בחברה מעת הקמתה, והשנייה של הרב אלכסנדר (זיסקינד) סולוביצ'יק ששימש באותה עת כדירקטור נוסף - הרב סולוביצ'יק מעולם לא חתם על המחאות של החברה לטובת מר פרלמן ומר קרויזר מסר כי הוא זייף את חתימתו של הרב סולוביצ'יק. המבקשות הוסיפו כי ב"כ החברה טען כי אינו יודע דבר אודות השיקים שהוגשו על ידי מר פרלמן ללשכת ההוצל"פ, וזאת על אף שהוא מלווה את החברה מזה שנים רבות. מכאן לטענתן, המסקנה כי החברה מנוהלת על ידי מר קרויזר שערב לחובות מר פרלמן ובכך הפך מר פרלמן למי ששולט בחברה בפועל. פניותיהן אל בא-כוחו של מר קרויזר לא נענו. בנסיבות אלו נטען מן ההכרח למנות מפרק לחברה כדי שיטול את המושכות, והחוב למר פרלמן יוקפא עד לבדיקתו היסודית של המפרק שימונה.  

4.         לבקשה הוגשה התנגדות מטעם 23 בעלי המניות הנותרים בחברה (מלבד המבקשות) המהווים את רוב בעלי המניות בה (להלן: "המשיבים"). בראשית תגובתם ציינו כי הנכס נמכר בניגוד לרצון החברה למבקשות במחיר הנמוך עשרות מיליוני שקלים משוויו הריאלי אך בשל פעולות מכוונות של המבקשות אשר בחרו להגדיל את רווחיהן על חשבון יתר בעלי המניות בחברה, כשלשם כך הן השתמשו בדירקטור מטעמן, עו"ד אברהם וינרוט. המבקשות לא ציינו דבר מכל זה בבקשתן ודי בחוסר תום לבן ובהתנהלותן זו כדי לדחות את בקשתן, אשר נודעה אך כדי לשים מחסום בפניהם ובפני החברה מלתבוע אותם ואת הדירקטור מטעמן על נזקיהם.

5.         לגופו של עניין נטען כי אין ממש בטענות המבקשות. הם ציינו כי החברה סולבנטית וגם לאחר פרעון החובות לבנק ולמר פרלמן תיוותר לה יתרת זכות בסך של 6 מיליון שקלים. כמו כן, ולמרות שהטענה לא נטענה על ידי המבקשות בבקשת הפירוק, טענו המשיבים כי אין בטענה אודות חוב החברה כלפי המבקשות כדי להביא לפירוק החברה, וודאי לאור העובדה שהחובות הנטענים שנויים במחלוקת כנה ואמיתית. ככל שלמבקשות טענות כנגדם היה עליהן להגיש תביעה אזרחית ולא להגיש את בקשתן לבית משפט זה. המשיבים גם אוחזים ב-73% ממניות החברה (לא נתברר מי מחזיק ב-5% המניות הנותרות) ומהווים גם רוב בדירקטוריון החברה ודי בהתנגדותם לפירוקה כדי לדחות את הבקשה. המשיבים הוסיפו וטענו כי המבקשות צורפו כבעלי מניות בחברה לאחר שהתחייבו להזרים לחברה כספים לשם רכישת המגרש הסמוך לנכס לשם השאת רווחי הפרויקט, אך חרף התחייבותן הן לא הזרימו את הכספים. בשל כך נאלצה החברה ללוות כספים בעלויות גבוהות יותר. נציג המבקשות בישראל, עו"ד גולדפילד שמונה למורשה חתימה בחברה סירב לחתום על מסמכים והמחאות ולמעשה שיתק את פעילות החברה וגרם לפגיעה קשה במצבה הכלכלי. המבקשות אף סרבו לסייע בשיקום החברה וחרף התחייבויותיהן החוזרות ונשנות הן לא הזרימו כספים לחברה. כיום חובן של המבקשות לחברה עומד על סך של מאות אלפי דולרים. בשלב זה ניהל מר קרויזר משא ומתן למכירת חלק מהזכויות בנכס והוא הגיע להסכמה עם רוכש פוטנציאלי לרכישת חלק מהזכויות בנכס תמורת סך של 90 מיליון שקלים. ואולם, הליך הקפאת הליכים שנקטו בו המבקשות, שנדחה בסופו של יום, הביא לכישלון המשא ומתן. בהמשך לכך, המבקשות גם ביצעו מהלכים במטרה להשתלט על הנכס. תחילה ניסו למנוע את תשלום הרבית לבנק ומשהדבר לא עלה בידם הם פנו לבנק והציגו בפניו מצג כאילו החברה עומדת בפני קריסה ודחפו אותו לפעול למימוש הנכס. משא ומתן למכירת הנכס לרוכש אחר נכשל בשל מהלכים שנקטו המבקשות על ידי עו"ד גולדפילד שביקשו ליישם את העסקה דווקא אל מול מר פרלמן. המגעים שקיים עו"ד גולדפילד אל מול מר פרלמן הניבו טיוטת הסכם במסגרתה הודו המבקשות בחוב החברה כלפי מר פרלמן בסך של כ-6 מיליון דולר. בשלב זה מינו המבקשות את עו"ד וינרוט כדירקטור בחברה מטעמן ועל אף שאסיפת בעלי המניות החליטה לפעול לעצירת מכירת הנכס בהליכי הכינוס ופדיית המשכנתא, התייצב עו"ד וינרוט להתמחרות על הנכס, לא כדי למונעה אלא כדי להשתתף בה כנציג המבקשות בניגוד גמור להחלטות החברה והאינטרס שלה. בסופו של יום כאמור, נמכר הנכס כולו בהליכי כינוס למבקשות בתמורה של 60 מיליון שקלים בלבד, שעה שחוות דעת שמאיות מטעם החברה ומטעם הבנק העריכו את הנכס בלמעלה מ-100 מיליון שקלים.             

6.         בדיון שהתקיים ביום 4.01.12 שבו הצדדים על עמדותיהם. המבקשות הוסיפו כי בין לבין הגיש מר קרויזר, המשמש גם כמנהל החברה, תביעה בבית הדין לעבודה לפיצויים בשל הלנת שכרו. חרף תפקידו כמנהל החברה הוא לא פעל על מנת שהחברה תתגונן בפני תביעתו והתוצאה הייתה כי ניתן לטובתו פסק דין כנגד החברה בהעדר הגנה. בכך נטען, ממשיך מר קרויזר בריקון קופת החברה.

7.         מנגד הצביע בא-כוחו של מר פרלמן (עו"ד בועז פיין) על כך שאל מול טענת המבקשות בהליך זה להורות על פירוק החברה בעילה של חדלות פרעון, בין היתר בשל החוב כלפי מר פלרמן, עומדת בסתירה מוחלטת טענתם במסגרת בקשתם להתיר להן הגנה נגזרת כנגד תביעתו של פלרמן (תנ"ג 52383-05-11 בבית משפט זה) כי החברה אינה חייבת דבר למר פלרמן. בכל מקרה פרלמן מתנגד לפירוק החברה. ב"כ המשיבים הוסיף בדיון כי אין ממש בטענה כי מטרת החברה הייתה אך בקשר עם הנכס וכי הוא לא מצא רמז לכך בתקנון החברה.

8.         ב"כ הכנ"ר הצטרפה אף היא למתנגדים לבקשה וטענה כי אין מקום להורות על פירוק בשל הסכסוך שנתגלע בין בעלי המניות וכי בכל מקרה המבקשות אינן רשאיות להגיש את בקשת הפירוק בשל אי התקיימות התנאי הקבוע בסעיף 260 לפקודה, לפיה משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם מספר חברי החברה פחת בחברה פרטית, כמו זו, משניים.

דיון והכרעה

9.           בהתאם להוראת סעיף 259 לפקודה הרשאים לבקש פירוק הם החברה, נושה ומשתתף. המבקשות, בעלי מניות בחברה, באות בגדרה של הגדרת "משתתף" בסעיף ההגדרות שבפקודה, ולפיכך באופן עקרוני הן רשאיות לבקש את פירוקה של החברה בהתקיים אחת מהעילות הקבועות בפקודה לפירוקה. בהקשר זה יש לדחות את טענת ב"כ הכנ"ר כי המבקשות מנועות מלעתור לפירוק החברה בשל אי התקיימות התנאי הקבוע בסעיף 260(א)(1) לפקודה. הסעיף אמנם קובע כי משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם מספר חברי החברה פחת, בחברה ציבורית - משבעה, ובחברה פרטית -משניים. שכן, לא זו בלבד שיש רגליים לטענה שמשמעות הסעיף אינה לומר כי כל עוד לא פחת מספר החברים משבעה בחברה ציבורית או משניים בחברה פרטית, משתתף אינו יכול להגיש בקשת פירוק, אלא אך לומר כי במידה ועילת הפירוק עליה מצביע המשתתף היא הפחתת מספר החברים מתחת למינימום החוקי אין תחולה למגבלה הקבועה בסעיף קטן (2) שבאותו סעיף, הקובע תקופת מינימום להחזקת המניות על ידי המשתתף כתנאי להגשת בקשת פירוק. אלא שלאור השינוי שחל במספר החברים המינימאלי הנדרש לשם קיומה של חברה במסגרת חוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע בסעיף 3 לחוק זה כי לחברה יכול שיהיה בעל מניה אחד, אין משמעות כיום לסעיף קטן זה (ציפורה כהן, פירוק חברות (תש"ס), בעמ' 157). עם זאת, המבקשות טוענות להתקיימותן של שלוש מחמש העילות המנויות בסעיף 257 לפקודה: החלופות השנייה, הרביעית והחמישית. נדון בהן אפוא, אחת לאחת.

10.       החלופה השנייה שבסעיף 257 קובעת כי בית המשפט רשאי להורות על פירוק כאשר החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה. חלופה זו אינה מתקיימת במקרה זה, וטענת המבקשות כי תקנון החברה קבע את רכישת הנכס ובניית הפרויקט עליו כתכלית היחידה של החברה, לא הוכחה.

11.       החלופה הרביעית שבסעיף 257 קובעת עילת פירוק בשל חדלות פירעון. ואולם, במקרה זה, לא זו בלבד שלא הוכח כי חובות החברה אינם יכולים להיפרע על ידה, אלא שההלכה בעניין זה היא כי אם החברה חולקת על עצם קיומו של החוב בכנות ובתום לב, המבקש את הפירוק בגין אותו חוב אינו נחשב "נושה" הזכאי לקבל צו פירוק בשל קיומו של החוב השנוי במחלוקת. כפי שנקבע עוד מקדמת דנא, הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה, ואילו הדרך של הגשת פירוק יפה במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה (ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1) 179; ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגד והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור, פורסם במאגרים [2.2.09]).

12.       במקרה זה המבקשות הטוענות בהליך זה לקיומו של חוב למר פרלמן שאין די בקופת החברה לשלמו, הן אלו שטענו בהליך אחר - אותו מנהל מר פלרמן כנגד החברה - כי אין החברה חייבת לו דבר כשהן הצביעו על טענות הגנה רבות כלפיו. אין גם מחלוקת כי ללא החוב הנטען על ידי מר פלרמן, אין החברה חדלת פרעון, ומשכך, בנסיבות אלו, המבקשות שטענו במסגרת בקשתן להגשת הגנה נגזרת כנגד תביעת מר פלרמן כי החברה אינה חייבת למר פלרמן דבר, מושתקות מלטעון בהליך זה לחדלות פרעון של החברה בשל חוב זה עצמו. מה גם, מר פרלמן עצמו, אינו מעוניין בפירוק החברה, כאמור.

13.       המבקשות גם הצביעו על החלופה החמישית שבסעיף 257 וציינו כי בקשתן מושתתת בעיקר על עילה זו. בחלופה זו נקבע כי בית המשפט רשאי להורות על פירוק חברה אם סבר שמן הצדק והיושר לעשות כן. סעיף זה הוא למעשה "סעיף סל" המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, ביציקת תוכן למסגרת של "הצדק והיושר" שיובילו להורות על פירוק חברה (רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נד(1), 149; פירוק חברות, בעמ' 117). עם זאת, הכלל הוא כי אין "להמית עסק חי" בשל סכסוכים פנימיים, שניתן לפותרם באמצעים פחות דרסטיים, וההלכה מקדמת דנא היא כי יש להימנע ככל הניתן מפירוק חברה סולבנטית בשל סכסוכים בין בעלי מניותיה. השימוש בעילה זו לפירוק חברה ייעשה במשורה ובמקרים חריגים כשמדובר בחברה שאינה פעילה עוד או שנקלעה למבוי סתום אשר סביר להניח שיימשך בעתיד וכאשר אין סעד חילופי היכול למנוע את קיפוח המיעוט או ליישב את הסכסוכים בניהול החברה מלבד סעד הפירוק (ראו ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172; פר"ק 32686-01-11 טופז נ' אשדש ניהול עסקים בע"מ, פורסם במאגרים [3.04.11]). כך למשל, לא יינתן סעד הפירוק כאשר ניתן לפתור את הבעיה שנוצרה בדרך של מכירת המניות של מבקש הפירוק לחברה או לגורם שלישי או במכירת מניות החברה אליו.

14.       בין המקרים הכלולים במסגרת שיקולי "הצדק והיושר" בהם ייעתר בית המשפט לבקשה להורות על פירוק חברה, הם מקרים בהם החברה איננה פעילה עוד ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה; ניהול החברה נעשה בניגוד לדין או תוך ביצוע מעשי תרמית; החברה מהווה אך הסכם שותפות בין בעלי מניותיה, ואינה ישות עסקית עצמאית שפירוקה יביא לסיום לא נחוץ של פעילותה הכלכלית; החברה היא חברת "בועה" החסרה תשתית מסחרית; והמשך ניהולה של החברה נקלע למבוי סתום, הנובע מכך שכוח ההצבעה במועצת המנהלים ובאסיפה הכללית מחולק בשווה בין שתי קבוצות, שיש ביניהן חילוקי דעות, או כאשר מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות (ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פורסם במאגרים [2.09.10]; רע"א 5596/00 בעניין סתוי, בעמ' 155). מקרים נוספים בהם יורה בית המשפט על פירוק החברה הם כאשר קיום החברה ידרוש פיקוח שיפוטי בלתי סביר על ענייניה; העדרם של נושים, עובדים או צדדים אחרים אשר עתידים להיפגע מפירוק החברה; והמשך קיומה של החברה יוביל לפגיעה בזכויותיו הקנייניות של בעל מניות ולא ניתן למנוע את הפגיעה על ידי סעד שפגיעתו פחות חמורה (פש"ר (מחוזי-ת"א) 1816/00 גלריית גורדון נ' אמנות בע"מ, פורסם במאגרים [10.09.01]; פש"ר (מחוזי-ת"א) 1355/04 היכלי הכרך בע"מ נ' שוב, פורסם במאגרים [1.09.04]).

15.       במקרה זו לא הוכח קיומה ולו של אחד מתוך רשימת מקרים אלו. אכן, כל אחד מהצדדים מצביע על מה שנראה בעיניו כמעשה תרמית של הצד שכנגד בניהול החברה ואולם האכסניה לבירור טענות אלו, אינה בית משפט של פירוק. כשם שבית משפט של פירוק אינו מברר בעילת הפירוק של חדלות פרעון, את קיומם של חובות החברה ודי בקיומה של מחלוקת כנה באשר לקיומו של החוב כדי לדחות את בקשת הפירוק. כך המצב בו הטענות האחרות שמעלה מבקש הפירוק בעניין קיומה של תרמית טעונות בירור מעמיק והן שנויות במחלוקת כנה שיש לדחות את בקשת הפירוק. אדרבה, במקרה זה טענות התרמית וניגוד העניינים מטעם המבקשות נטענו בחריפות יתר על ידי מתנגדי הפירוק דווקא והם הצביעו על שורת מעשים שנעשו על ידי המבקשות שיש בהם כדי לאיין את בקשתם ולהצביע על התנהלותם בחוסר תום לב. כך, למשל, הם הצביעו על פעולות שנקטו המבקשות במטרה לזכות בנכס לעצמן תוך פגיעה באינטרסים של החברה, אם בהליך הקפאת ההליכים שנקטו בו ונדחה על ידי בית המשפט, אם בפעולות שנקטו על מנת להוביל את הבנק לפעול למימוש הנכס, ואם במהלכים שנקטו להכשלת משא ומתן שקיימה החברה אל מול רוכש פוטנציאלי. כך גם, הם הצביעו על פעולות שונות שנקט עו"ד וינרוט שעה שהוא ניצב בניגוד עניינים אשר בהיותו דירקטור בחברה ותוך הפרת חובת האמון שלו לחברה, פעל מטעם המבקשות לרכישת הנכס על ידן במסגרת ההתמחרות שקיים כונס הנכסים מטעם הבנק, זאת בניגוד גמור לאינטרס של החברה ולהחלטת אסיפת בעלי המניות אשר החליטה לפעול לעצירת מכירת הנכס בהליכי הכינוס ופדיית המשכנתא, וכשעו"ד וינרוט עצמו הציג בפני ב"כ החברה מצג לפיו הוא עצמו יפעל למניעת ההתמחרות. לטענת המשיבים עוד, עו"ד וינרוט פעל מטעם המבקשות לרכישת הנכס על ידם במחיר נמוך בהרבה משוויו האמיתי תוך פגיעה חמורה באינטרס החברה למקסום הרווחים ממכירת הנכס. 

16.       ואכן טענות אלו טעונות בירור דרישה וחקירה, אך נוכח כל האמור, די נהיר כי קיימת "מחלוקת כנה" באשר לקיומה של עילת הפירוק שמן "הצדק והיושר" ומבלי לקבוע מסמרות בעניין נראה כי התנהלות המבקשות מעוררות תהייה. יתרה מזאת. במסגרת שיקולי הצדק והיושר נמצא מקום, בין השאר, גם להתנהגות הצדדים, לתום לב, להגינות ולצרכיה של החברה (ע"א 877/07 בעניין גפן), ובצדק טען ב"כ המשיבים כי התנהלותן של המבקשות ולו בכך שלא חשפו בפני בית המשפט את התמונה בשלמותה, העלימו את עובדת רכישת הנכס על ידן כמו גם את בקשתן להגשת הגנה נגזרת כנגד תביעתו של מר פלרמן, די בה כדי לדחות את בקשתה לפירוק בשל עילה זו.