1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים) מתאריך 01.01.2013 ב-ע"פ 54509-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופטת ג'' בסול) מתאריך 24.12.2012 ב-ת"פ 1552/07, אשר לא קיבלה את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע צו הסגירה שהוצא כנגד העסק המנוהל על ידו.
לצד בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש גם בקשה שכותרתה "בקשה בהולה למתן סעד זמני בערעור".
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשות.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו נטען כי המבקש מפעיל עסק של מועדון חשפנות ברחוב בר יהודה 26 בחיפה (להלן: העסק), הטעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים). לפי האמור בכתב האישום, בתאריך 26.04.2007 נמצא כי המבקש עוסק בעסק האמור ללא רישיון לפי החוק הנ"ל.
נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בהתעסקות ללא רשיון בעסק טעון רישוי, עבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים.
3. בתאריך 02.06.2008 הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום, ובהתאם הורשע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופט ע' קוטון). בגזר הדין, אשר ניתן באותו יום, השית בית המשפט לעניינים מקומיים על המבקש קנס בסך 1000 ש"ח. בנוסף, הוציא בית המשפט לעניינים מקומיים צו המורה על הפסקת העיסוק בעסק, מכח סמכותו לפי סעיפים 16(1) ו-16(3) לחוק רישוי עסקים (להלן: צו הסגירה). בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי הצו יכנס לתוקפו בתאריך 03.11.2008, וציין כי "אם בסמוך למועד זה לא יהיה בידי הנאשם [המבקש כאן - ח"מ] רישיון לניהול העסק, יוכל לעתור לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע אשר תידון בהתאם לנסיבות שיחולו ביום הגשתה".
4. נוכח האמור בגזר הדין, ומאחר שבמועד שנקבע לכניסת הצו לתוקפו לא היה בידי המבקש רישיון לניהול העסק, פנה המבקש מספר פעמים לבית המשפט לעניינים מקומיים, וביקש את עיכוב ביצוע צו הסגירה. בית המשפט לעניינים מקומיים נעתר לבקשות השונות, שהוגשו מעת לעת, ודחה ברציפות את ביצוע הצו - וכך התנהלו הדברים, מבחינת ההליך הפלילי, עד לשלהי שנת 2012.
ביני לביני, פנה המבקש לרשויות התכנון השונות, בניסיון לקבל היתר לשימוש חורג בנכס - מאחסנה למקום בילוי. בנקודת הזמן בה אנו נמצאים כיום, ההחלטה התכנונית הרלבנטית באשר לעסקו של המבקש היא זו שהתקבלה על ידי ועדת המשנה של הועדה המקומית חיפה (להלן: ועדת המשנה) בתאריך 15.10.2012. בהחלטתה זו דחתה ועדת המשנה את בקשת המבקש להיתר לשימוש חורג בנכס, וקבעה כדלקמן: "השימוש החורג אינו תואם לאופי איזור המגורים הקיים ומהווה פגיעה באיכות חיי התושבים במקום, המתנגדים לאופי הפעילות המתנהלת במבנה כמועדון חשפנות". עוד ציינה ועדת המשנה כי בקרבת העסק אין פתרון חניה למבקרים במקום. לפיכך, קבעה ועדת המשנה כי היא "מפנה תשומת הלב לפגיעה המתמדת הנגרמת לתושבי הסביבה בשל אופי הפעילות והשימוש המתנהל במבנה, ודורשת להפסיק השימוש המתנהל במקום לאלתר". המבקש הגיש ערר על החלטה זו, אשר אמור להתברר בפני ועדת הערר המחוזית בתאריך 07.02.2013.
5. נוכח החלטתה הנ"ל של ועדת המשנה, סירב בית המשפט לעניינים מקומיים להמשיך ולעכב את ביצוע צו הסגירה. בהחלטתו מתאריך 24.12.2012 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי: "אם המניעה התכנונית איננה אמורה לשמש מחסום בפני המבקש מלקבל רשיון עסק, הרי שדרכו פתוחה לפנות למחלקה לרישוי עסקים לשקול מתן רשיון זמני. אין לעקוף תהליך זה על ידי הגשת בקשה לעיכוב נוסף של ביצוע הצו עת אין בנמצא רשיון עסק". נוכח החלטה זו הגיש המבקש "בקשה בהולה נוספת לעיכוב צו סגירה", אשר נדחתה אף היא בתאריך 25.12.2012.
6. על החלטתו הנ"ל של בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. בפסק דין קצר דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש, וקבע כדלקמן:
"על הפרק שאלה פשוטה מאוד, האם מי שניהל עסק ללא רישיון, הודה והורשע בביצוע עבירה זו לפני ארבע וחצי שנים, רשאי להמשיך ולנהל את עסקו במקום מבלי שיש לו רישיון כדין. התשובה היחידה המתאימה לנסיבות מקרה זה היא תשובה שלילית. אין בכוונתי לבחון את ההיבט המנהלי, אלא אך ורק האם נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא שהחליט בחלוף ארבע וחצי שנים שלא להמשיך ולהאריך את כניסתו לתוקף של צו הפסקת העיסוק מחודש נובמבר 2008. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטה זו ומוטב היה כי המערער [המבקש כאן - ח"מ] יעשה הפרדה בטיעוניו ויעלה בפני הערכאות המתאימות טענות, במידה ויש לו כאלה, שכן לגבי ההליך הפלילי אין למערער שום זכות לנהל עסק ללא רישיון ויהיה זה עסק מכל סוג שהוא".
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר מכוונת, הלכה למעשה, אך ורק כנגד כניסתו לתוקף של צו הסגירה שהוצא לעסק. הבקשה איננה עוסקת כלל בהרשעת המבקש או בקנס שהושת עליו.
7. למען שלמות התמונה, אציין כי בעקבות החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מתאריך 24.12.2012 פתח המבקש גם בהליך מנהלי מקביל. בגדרי הליך זה, הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 51708-12-12), וכן בקשה לצו ארעי אשר יאסור על עיריית חיפה, המשיבה בעתירה, לנקוט בהליכים לסגירת העסק. בתאריך 26.12.2012 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה ליתן צו ארעי, וקבע כי: "בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הליכים פליליים... לכך אוסיף כי לטענת העותר [המבקש כאן - ח"מ] בבקשתו, עומד להתקיים דיון בפני ועדת הערר, דהיינו טרם מוצו ההליכים". גם על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בפני בית משפט זה (בר"ם 130/13).
טענות המבקש
8. המבקש טוען, כי לא היתה הצדקה שלא לשוב ולהאריך את עיכוב ביצוע צו הסגירה, וכי מן הראוי להמתין להחלטתה של ועדת הערר, אשר עתידה לדון בעניין בתאריך 07.02.2013. המבקש מוסיף וטוען בהקשר זה כי "הדעת אינה סובלת מצב בו שתי ערכאות נכבדות, שלום ומחוזי, סבורות כי צודק בנסיבות לאפשר מיצוי ההליך ולעכב סגירת בית עסק לפרק זמן נוסף של כחודש וחצי, כאשר לפי המצב המשפטי וההלכתי הקיים, אין בידן לעשות כן, אלא בהסכמת הרשות, אשר במקרה זה היא השולטת במאשימה, משתמשת בסמכותה למתן החלטות שרירותיות הנגועות בשיקולים זרים".
9. עוד טוען המבקש כי נוצר בעניינו מצב בלתי סביר: מבחינת ההליך הפלילי יש לסגור את העסק שהוא מפעיל מחמת שאיננו בעל רישיון מתאים, אך מבחינת ההליך המנהלי - חסומה בפניו הדרך מלעתור נגד החלטת הרשויות עד שימוצו ההליכים בפני ועדת הערר. לשיטתו של המבקש, העובדה כי אותה רשות (קרי, עיריית חיפה) היא שהאשימה אותו במסגרת ההליך הפלילי, היא שאמונה על מתן רישיון עסק, והיא ששולטת בועדה המקומית - "מעניקה לרשות יותר מדי כוח ואפשרויות תמרון המביאים לעיוות דין מחד, ולהעדר כוח לבתי המשפט מאידך". לגרסת העותר, האופן שבו הפעילה עיריית חיפה את סמכויותיה פוגע בזכותו החוקתית לחופש עיסוק.
10. לבסוף, טוען המבקש כי בתי המשפט קמא שגו בהחלטותיהם, וזאת לנוכח ההלכה שנפסקה בבית משפט זה בנוגע למקרים שבהם יש להעתר לבקשת עיכוב ביצוע. בהקשר זה הצביע המבקש על כך שלטעמו סיכויי הערר שהגיש לועדת הערר המחוזית הינם "אבסולוטיים", וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו, לנוכח הנזק הרב שיגרם לו במידה ויאלץ לסגור את העסק שבבעלותו.
דיון והכרעה