דחיית בקשה להישפט במקום תשלום קנס בגין עבירות מנהליות

          ענייננו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 22.3.2007 (עפ"א 50/06) בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה מיום 23.7.2006 (בש"א 6086/06).

          תחילת ההתדיינות המשפטית בתיק זה, בהודעה מיום 20.11.2005, אשר הודיעה למבקש כי מכוח סעיף 8(א) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: חוק העבירות המנהליות) הוטל עליו קנס בסך 20,000 ש"ח בגין העסקת שני עובדים זרים ביום 12.1.2004 וזאת ללא היתר. ביום 29.11.2005 שלח המבקש בקשה למשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת) בו ביקש לבטל את הודעת הקנס וזאת על בסיס סעיף 8א(א) לחוק העבירות המנהליות. ביום 9.2.2005 קיבל בא כוח המבקש תשובה בכתב מהלשכה המשפטית של משרד התמ"ת בה נמסר כי נדחתה בקשתו לביטול הקנס. כן צוין בתשובה כי המבקש רשאי לבקש להישפט על העבירה שבגינה הוטל עליו הקנס המנהלי וזאת באמצעות הגשת בקשה תוך שלושים יום מיום קבלת המכתב. בפועל המבקש הגיש בקשה להישפט כעבור מעל שלושה חודשים, ביום 31.5.2006. לאור האיחור בהגשת הבקשה, הגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט מכוח סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות.

          בית הדין האזורי (השופטת ה' יהלום) דחה את הבקשה לאחר עיון בטענות הצדדים ומבלי שהתקיים דיון בנוכחותם. בית הדין ציין כי המבקש לא הביא נימוק המצדיק את הגשת בקשתו להישפט באיחור של כשלושה חודשים. בית הדין הפנה לפסיקה אשר קבעה ככלל כי אין לחרוג מהוראות המחוקק לעניין הזמן הקצוב להגשת בקשה להישפט, וזאת למעט מקרים חריגים אשר מקרה זה אינו נמנה בהם. עוד דחה בית הדין את טענתו המרכזית של המבקש כי לאחר שנדחתה בקשתו לביטול הקנס, פנה מספר פעמים לפקיד משרד התמ"ת אשר טיפל בעניינו ואשר הבטיח לו שהקנס יבוטל. בית הדין קבע כי גם אם נכונים הם הדברים, הרי שאין בהם כדי להצדיק את חריגתו של המבקש ממסגרת הזמן המוקצבת על פי חוק להגשת הבקשה וזאת בייחוד היות והמבקש ובא כוחו ידעו על מגבלת הזמן ועל דחיית בקשתו לביטול הקנס.

          על החלטה זו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ערער המבקש לבית הדין הארצי לעבודה.

בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא ס' אדלר והשופטים נ' ארד וש' צור) דחה את הערעור וקבע כי אין לו למבקש להלין אלא על עצמו בהתעכבו מלהגיש את בקשתו להישפט. בית הדין הארצי הוסיף וקבע, בהסתמכו על הפסיקה, כי על דרך הכלל, על בית הדין לקיים דיון בבקשה להארכת מועד להישפט, בנוכחות הצדדים. אולם במקרה דנן אין בטענה זו כדי להביא לקבלת הערעור שכן טענותיו של המבקש נטענו כולם בבקשתו שבכתב ולא היה בהופעתו בפני בית הדין האזורי בכדי להביא לשינוי בהחלטת בית הדין האזורי. 

          מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה נטען כי שגה בית הדין האזורי בכך שלא החיל על בקשת המבקש עקרונות מההליך הפלילי על אף שיש בהגשת הבקשה להישפט כדי להעבירו מתחום המשפט המנהלי לתחום המשפט הפלילי. משכך, שגה בית הדין האזורי בשתי נקודות: הראשונה, בהקפדת יתר על מועדי הגשת הבקשות על אף שבדין הפלילי בכלל ובבקשה מהסוג זה בפרט, אין צורך בטעמים מיוחדים לשם הארכת מועד ההגשה. השנייה, באי הקפדה ראויה על הדרישה האלמנטארית שלבעל דין תינתן ההזדמנות לטעון בפני בית המשפט.

          מנגד, טוענת המשיבה טענה מקדמית כי אין ערעור ברשות על החלטה אחרת אלא אך ורק על פסק דין. לגופו של עניין נטען כי לא הוצג על ידי המבקש טעם מוצדק או סביר לאיחור ועל כן בדין הוחלט לדחות את בקשתו. עוד סבורה המשיבה כי נתקיים במקרה זה החריג אשר נקבע בעפ"א (ארצי) 40/06 יהושוע אוחיון נ' מדינת ישראל- משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (2007) אשר מותיר בידי בית הדין האזורי שיקול דעת לקבוע כי בנסיבות אלו תינתן ההחלטה על יסוד טענות הצדדים בכתב.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. לאור תוצאה זו איני רואה צורך להכריע בשאלה אשר העלתה המשיבה האם החלטת בית הדין האזורי לעבודה תיחשב באופן מהותי כפסק דין עליו ניתן להגיש ערעור ברשות או שמא, כטענת המשיבה, יש לראות אותה כהחלטה אחרת אשר אינה ניתנת לערעור. 

          מעבר לנדרש, מצאתי להתייחס לטענה המהותית אשר נדונה בשתי הערכאות הקודמות והיא השאלה בדבר הבקשה המאוחרת להישפט. סעיף 8א(ה) לחוק העבירות המנהליות מתייחס במפורש לסיטואציה המונחת לפתחנו, דהיינו נקנס המבקש בתחילה לבטל את הקנס ומשנדחתה בקשתו, מבקש הוא להישפט. במקרה זה, רשאי הנקנס להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה על דחיית הבקשה לביטול הקנס. הוראה זו, המציבה מגבלה של שלושים הימים, צוינה בהדגשה על גבי המכתב שהומצא לידי בא כוח המבקש (נספח ו'). אמנם סעיף 13(ב) לחוק מציין כי:

כלומר המחוקק הותיר חריג לקבלת בקשות להישפט אשר הוגשו באיחור. אולם המקרה שבפנינו בו המבקש קיבל תשובה ברורה לעניין בקשת הביטול ובכל זאת החליט להמתין לתשובתו של גורם בלתי מוסמך במשרד התמ"ת אינו מקרה בעל נסיבות יוצאות דופן ועל כן בית הדין האזורי ובית הדין הארצי קבעו שניהם כי אין בנסיבות אלו כדי להצדיק איחור של כמעט שלושה חודשים. לא מצאתי טעם להתערב בקביעתם זו אשר מתיישבת עם הראציונאלים של חקיקת חוק העבירות המנהליות כפי שאלו פורטו בהחלטה של בית הדין האזורי.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

           ניתנה היום, כ"ז באלול התשס"ז (10.9.2007).