דזורני )ג'ורנו( נ' א.ח.מ. - ש אבטחה בע"מ ואח'

החלטה

לפני בקשת הנתבעים מס' 2-4 ובקשת הנתבע מס' 6 לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם.

המדובר בתביעה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת מס' 2 - בינה ובין הנתבעים מס' 3-5 ובינה לבין החברה הנתבעת מס' 1 ולתשלום סך של 500,000 ₪ לתובע, בשל עילות של גזל וקנוניה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת הסכם.

התובע טוען בכתב התביעה כי הוא הקים, ביחד עם הנתבע מס' 3, חברה למתן שירותי אבטחה – היא הנתבעת מס' 1, אשר פעלה בין השנים 2000-2004. בעקבות סכסוך שנתגלע בין התובע לבין רעייתו, החליט התובע להעביר את מניותיו בחברה לנתבעים מס' 3 ו- 6 וזאת באופן זמני ובנאמנות עד שיחליט לקבל מניותיו חזרה. שאר זכויותיו של התובע בחברה (משכורתו ותפקידו) היו אמורות להישאר ללא שינוי. הנתבע מס' 3 הסכים לשינוי זה ובהתאם לכך נערך ביום 2.3.2004 הסכם שותפות עליו חתומים התובע, הנתבע מס' 3 והנתבע מס' 6.

לטענת התובע, ביום 8.8.2004 הקים הנתבע מס' 3, באמצעות רעייתו – הנתבעת מס' 4 והנתבע מס' 6 חברה חדשה – היא הנתבעת 2, אליה העבירו הנתבעים את כל פעילותה, לקוחותיה, חוזי העבודה והנהלת חשבונותיה של הנתבעת 1, כשהנתבע מס' 3 הוא מי שמנהל את הנתבעת מס' 2 בפועל. בכך, לטענת התובע, הפר הנתבע מס' 3 את הסכם השותפות וגזל מן התובע את פרנסתו והשקעתו בחברה. התובע עותר לקבלת פיצוי כספי וכן להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת מס' 2 ומתן פסק דין הצהרתי לפיו הנתבעות מס' 1 ו- 2 חד המה, ועל כן לתובע זכויות בנתבעת מס' 2 מכח הסכם השותפות.

הנתבעים מס' 2-4 טוענים כי מדובר בתביעה קנטרנית, טרדנית, חסרת בסיס עובדתי וראייתי ומוגזמת. מלבד הסכם השותפות לא צורפו לתביעה מסמכים או ראיות כלשהן אשר יש בהן כדי להוכיח ולו טענה מטענות התובע. התובע מטריח ומבזבז את זמנם וזמנו היקר של בית המשפט, תוך חשיפת הנתבעים להוצאות נכבדות ביותר אשר סביר להניח שלא יוכלו לפרוע אותן אם יזכו בתביעה. לטענת הנתבעים, התובע טוען בתביעתו שלל טענות לרבות הרמת מסך ההתאגדות, אובדן רווחים, מעשי נוכלות מצד הנתבע מס' 3 ועוד כהנה טענות שאין להן כל בסיס עובדתי או ראייתי וסיכויי התביעה קלושים. על התובע מוטל נטל ראייתי כבד ביותר וספק רב אם יעמוד בו. כן טוענים הנתבעים כי התובע השתהה בהגשת התביעה שיהוי ניכר, כשש וחצי שנים לאחר שהיחסים בין התובע לבין הנתבע מס' 3 הסתימו, כאשר התובע לא פנה אליהם בכל אותה תקופה.

לטענת הנתבעים מס' 2-4 התובע לא השקיע ולו אגורה שחוקה אחת בנתבעת מס' 1, כל פעילותה של הנתבעת מס' 1 הסתכמה ב-5 חודשי פעילות בלבד במהלכם לא צברה דבר מלבד חובות כספיים. הנתבע מס' 3 פרע מכיסו הפרטי חלק מן החובות שצברה החברה הנתבעת מס' 1 בסך של עשרות אלפי ש"ח. פעילותה של הנתבעת מס' 2 אינה דומה לפעילות הנתבעת מס' 1 ואין כל בסיס עובדתי או משפטי להרמת מסך ההתאגדות.

הנתבעים מס' 2-4 טוענים עוד, כי קיים חשש כבד שבמידה והתובע יפסיד בתביעתו וייפסקו הוצאות לנתבעים, אלה יעמדו בפני שוקת שבורה שכן מצבו הכספי של התובע קשה ביותר ולפתחו רובצים נושים רבים כשסך חובותיו לנושיו עומד על סך של כשני מליון ש"ח. התובע עצמו אישר בתגובתו לבקשה לסילוק התביעה על הסף כי מצבו הכלכלי קשה וכי הוא צבר חובות.

הנתבע מס' 6 טוען בבקשתו כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר שלא נמצא לו הסבר מניח את הדעת וכי סיכוייה של התביעה קלושים, כאשר כלפי הנתבע מס' 6 התביעה איננה מגלה עילה. הנתבע מס' 6 השקיע כספים בשותפות, כאשר התובע והנתבע מס' 3 היו באותה עת חייבים מוגבלים באמצעים, והוא הפסיד כתוצאה מאותה שותפות מאות אלפי שקלים. התובע אינו מייחס לנתבע מס' 6 כל מעשה או מחדל שיכול להקים חבות ודין התביעה נגדו להדחות ולכל הפחות סיכוייה של התביעה נגדו קלושים.

התובע, בתגובתו לבקשת הנתבעים מס' 2-4, טוען כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים, על פי ההלכה הפסוקה, את חיובו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים. באשר למצבו הכלכלי הקשה טוען התובע כי הנתבעים ובפרט הנתבע מס' 3 הם שהביאו אותו למצבו הכלכלי הנוכחי וזו הסיבה לכל ההליך המשפטי דנן, שכן אילולא מעשיו של הנתבע מס' 3 התובע לא היה מגיע למצבו הנוכחי.

עוד טוען התובע כי זכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה וכי על פי הפסיקה, באיזון שבין החשש לפגיעה בנתבע, העשוי לזכות בדין והוצאותיו לא תכוסנה, לבין זכות היסוד של התובע לפנות לערכאות, גם אם הוא חסר אמצעים, מועדף האינטרס של התובע. הנתבעים רוצים לחסום את דרכו של התובע לנהל תביעה צודקת נגדם והטלת ערובה על התובע, שיתכן ולא יוכל לעמוד בה, תהווה פגיעה בזכותו החוקתית לקבל את יומו בבית המשפט ולברר טענותיו.

עוד טוען התובע כי הנתבע מס' 3 חולק או חלק חובות ביחד עם התובע, אשר נצברו במהלך השותפות נשוא כתב התביעה, והוא אחראי ושותף באופן מלא לחובות אלה. לא יתכן כי הנתבע מס' 3 דורש הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, כאשר הוא עצמו חייב כספים רבים, פתוחים נגדו תיקי הוצאה לפועל רבים ומצבו הכלכלי לא מזהיר.

באשר לטענה כי התביעה חסרת סיכוי טוען התובע כי השלב הדיוני בו מצוי התיק אינו מאפשר לאמוד את סיכוייה של התביעה וטענותיו מעלות עילות רבות שתתבררנה בהמשך ההליך כנכונות.

בתגובה לבקשה הנתבע מס' 6 טוען התובע כי הנתבע מס' 3 ניצל את מצבו של התובע והקים חברה מתחרה באמצעות רעייתו – הנתבעת מס' 4 והנתבע מס' 5, והעביר לקוחות ועסקים מהנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2. הנתבע מס' 6 הוא בעל מניות בחברה – הנתבעת מס' 2 ובזמנים הרלוונטיים היה שותף של התובע ושל הנתבע מס' 3 והוא צד להסכם השותפות. בהיותו שותף הוא בעל דין דרוש והכרחי לדיון בתביעה והוא חולק את החובות שנצברו במהלך חיי השותפות ואחראי להתהלות החברה ובעלי מניותיה.

בתגובת הנתבעים מס' 2-4 לתגובת התובע נטען, כי הפסיקה אליה מפנה התובע אינה רלונטית למקרה דנן, אשר מהווה מקרה קלאסי בו ייטו בתי המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע. סיכויי התביעה קלושים, היא הוגשה באיחור ניכר והיא נעדרת מסמכים מהותיים. ההליך מורכב הן מבחינת נטל הוכחת טענות התובע והן מבחינת הצדדים המעורבים בתיק, כאשר לצד זאת התובע מאשר שמצבו הכלכלי קשה מאד.

הנתבע מס' 6 טוען, בתגובתו לתגובת התובע, כי העובדה שהתובע הינו חסר אמצעים איננה מהווה חסינות מפני חיובו בהפקדת ערובה ובנסיבות העניין יש לחייבו בהפקדת ערובה שיש בה כדי להבטיח ולו חלק מהוצאותיו של הנתבע.

דיון והכרעה

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן "התקנות") קובעת, כי בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.

נקבע בפסיקה כי אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים (ראה: ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז(3) 846).

בבואו לדון בבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות מחד, לבין הוצאות הנתבע ומניעת התדיינויות סרק מאידך. נקבע בפסיקה, כי פרשנותה של הוראה המסמיכה את בית המשפט להגביל את זכות הגישה לערכאות תהא פרשנות מצמצמת, אולם פרשנות על דרך הצמצום אין פירושה שהוראת התקנה תישאר אות מתה רק משום שיש בה הגבלה על זכות הגישה לערכאות, ויש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו (ראה: רע"א שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845; בר"ע(חיפה) 1615/02 מדינת ישראל נ' איימן מוחמד נימר, תק-מח 2002(3) 9218; ת"א(ת"א) 1571/95 גבע נ' ספרינגר, דינים מחוזי כרך ל"ב עמ' 250).