פסק דין
בפני שתי תביעות, שהדיון בהן אוחד: תביעה שטרית, בסך של 7,000 ₪, ותביעה כספית, בסך של 11,429 ש"ח. עניינן של התביעות הוא חוזה שכירות דירה שנכרת בין הצדדים, וסכומיהן אינם חופפים. שתי התביעות נפתחו בהוצאה לפועל (התביעה השטרית בתיק 1709112120, והתביעה הכספית בתיק 1709261127), והועברו לבית המשפט לאחר התנגדויות שהגיש הנתבע.
ביום 7.5.2013 נערך בפני דיון בשתי ההתנגדויות, והוא התנהל באופן בלתי פורמאלי; ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול, וכן על השלמת טיעון קצרה לפרוטוקול. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).
אין חולק, כי התובעת השכירה את הדירה לנתבע וכן לשותפתו לחיים דאז, הגב' רוסיטה גרייצר (להלן – "גרייצר"), וכי לאחר כחודשיים עזב הנתבע את הדירה. הנתבע מסר שיקים לכל התקופה, והשנים הראשונים נפרעו. במקום השנים הבאים שילמו גרייצר, אלא שלאחר 4 חודשי שכירות עזבה אף היא את הדירה. יוער, כי התביעה הכספית הוגשה בהוצאה לפועל גם נגד גרייצר, אשר לא הגישה התנגדות, ומשלמת מעת לעת על חשבון החוב.
טענות התובעת הן, בקליפת אגוז, כי הנתבע עזב את הדירה שלא על דעתה ולא בהסכמתה, כי הדירה לא היתה מושכרת חודשיים (ומכאן התביעה השטרית); כי לאחר מכן הושכרה בשכר-דירה נמוך יותר (ועל כן היא זכאית להפרש, בסך כולל של 1,500 ₪); כי הבית נותר במצב מוזנח ולקוי, שהצריך תיקונים וניקוי בסך כולל של 8,352 ₪ (צורפה קבלה); כי נותר חוב למים (577 ₪); וכי מגיע לה סך 1000 ₪ כפיצוי כללי.
טענות הנתבע הן, בקליפת אגוז, כי עזיבתו את הדירה והותרתו את גרייצר כשוכרת יחידה נעשו בהסכמה (בעל פה, חרף הוראת הסכם השכירות כי כל שינוי בהסכמות ייעשה בכתב), ולראיה גביית התשלומים במישרין מאת גרייצר, כמו גם שינוי שם המחזיק בנכס בספרי המועצה המקומית; לפיכך, לשיטתו, אין עליו לשלם דבר כלשהו לתובעת, וככל שיש בפיה טענות – תפנה אותן לגרייצר.
"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.
לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 12,000 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יתווסף עליו סך נוסף של 1,800 ש"ח, כהוצאות משפט, והסך הכולל יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
מובן, כי אין בפסיקה זו כדי להשליך על חובות גרייצר לתובעת, או על זכויות הנתבע כלפי גרייצר, אם בכלל.
נוכח הסכום שנפסק, אני מורה כי במקרה שהסכום הפסוק לא ישולם, וישא הפרשים כאמור לעיל, כי אז תיק הוצאה לפועל מס' 1709112120 יועמד על סך 13,800 ₪, נכון ליום מתן –פסק-הדין, וההליכים בו יחודשו, ואילו שמו של הנתבע יימחק כחייב פעיל בתיק 1709261127. באחריות התובעת לוודא, במקרה כזה, כי ככל שתשלם גרייצר סך מספיק, שיביא את יתרת החוב הכוללת המגיעה לתובעת אל מתחת לסכום אותו חייב הנתבע על פי פסק-דין זה – תופחת בהתאם יתרת החוב בתיק בו יופיע הנתבע כחייב.
ניתן היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.