החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו (הכרעת הדין) של בית המשפט קמא, בת"פ 49854-07-10 מיום 17.7.2011 (כב' השופט חיים לי-רן) ולפיו, הורשע המבקש בעבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), גניבה לפי סעיף 384 לחוק, קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא לחוק, ניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא וסעיף 25 לחוק ועברית הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. על המבקש נגזר, ביום 12.12.2011, עונש של 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 1,250 ₪.
על פי הנטען, בעקבות הגשת ערעור מטעם המדינה, פנה המבקש אל בא-כוחו וביקש כי ייצגו בערעור. עם פנייתו לא הועבר לידיו "התיק המלא שהיה בידי עורך הדין הקודם" ועם קבלת התיק, בשלב מאוחר יותר, הסתבר לו, כי לא קיימות ראיות אשר יש בהן לבסס את העבירות בהן הורשע. בנסיבות אלא, כאשר ההרשעה מבוססת על הנחות שגויות, כך נטען, יש להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד.
בתגובתה, טוענת המשיבה, כי אין מקום להיעתר לבקשה, שכן הכרעת הדין מנומקת ומבוססת על ממצאים עובדתיים והתרשמות בית המשפט קמא מהעדים, לפניו ומשכך, לא נגרם למבקש עיוות דין כלשהו ודין בקשתו להידחות.
דיון והכרעה
הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי נקבעה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982. להבדיל מהדין בהליכים האזרחיים, שיקול הדעת של בית המשפט בהליכים פליליים, רחב יותר ואינו מוגבל לקיומם של טעמים מיוחדים. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא, כי על מבקש הארכת המועד להציג "..טעם ממשי המניח את הדעת" (בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל, 25.7.2006; בש"פ 6125/06 רבין נ' מדינת ישראל, 11.8.2009). בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, לעניין הארכת המועד, להגשת ערעור פלילי, נמנים משכו של האיחור, שכן איחור כבד בהגשת הבקשה למתן ארכה, מטיל על המבקש נטל מוגבר להציג טעמים חזקים ומשכנעים יותר המצדיקים את האיחור (בש"פ 4574/10 עמי כהן נ' מדינת ישראל, 20.7.2010 (להלן – עניין עמי כהן); ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל, 19.10.2009 (להלן – עניין מגיד); בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל, 10.6.1997; בש"פ 8545/09 ציצ'ק נ' מדינת ישראל, 12.11.2009; בש"פ 822/99 עודד שכטר נ' מדינת ישראל, 3.1.2000 (להלן – עניין שכטר). כמו כן נשקלים שיקולים נוספים, שעניינם ההצדקה הנטענת לאיחור וסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ע"פ 6606/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, 30.8.2007; עניין מגיד). בנוסף, נבחנת שאלת ייצוגו של המבקש, בבית המשפט, קמא (ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל, 27.4.2009). יודגש, כי על אף הגישה המקלה יחסית להליך האזרחי, הכלל הוא "...שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת" (עניין עמי כהן, פס' 5).
בענייננו, הבקשה הוגשה ביום 20.5.2012, דהיינו באיחור משמעותי של כ - 4 חודשים לאחר תום המועד הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מבלי שניתן כל טעם, לא כל שכן, טעם ממשי, המניח את הדעת, המצדיק את האיחור הממושך. זאת ועוד, בחינת נימוקי המבקש מעלה, כי לא הובא כל נימוק והסבר, המקים ולו בדוחק עילה מספקת ליתן ארכה להגשת הערעור. למעשה, די בכך, כדי לדחות את הבקשה, מבלי להידרש לסיכויי ההליך.
למעלה מהצורך, בחינת סיכויי הערעור ומבלי לקבוע מסמרות, מעלה, כי אלה נחזים להיות נמוכים. אכן נכון, הכרעת הדין מבוססת על ראיות חפציות והתרשמות בית משפט קמא, מהן ומהעדויות שהובאו, לפניו. הרשעתו של המבקש הושתתה על ממצאי מהימנות ועל הגיונם של דברים, נוכח הראיות. כך, למשל, מצא בית המשפט, כי גרסתו של המבקש, אינה אמת ונולדה בנסיבות מחשידות של תיאום גרסאות. מושכלות יסוד הן, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובהערכת מהימנותם של עדים, אשר היא עניין מובהק הנתון להתרשמותה של הערכאה הדיונית. התערבות שכזו שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, שענייננו אינו נמנה עליהם ובנסיבות, כאשר ישנן עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם או קביעות בלתי סבירות בעליל של הערכאה הדיונית (ע"פ 7633/11 ג'ורג' טמיר דניאל נ' מדינת ישראל 20.5.2012, ע"פ 6022/10 מוחמד שלעאטה נ' מדינת ישראל, 19.3.2012; ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, 7.12.20; ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, 18.11.2007).
משה בר-עם, רשם
אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה.
ניתנה היום, ט' סיון תשע"ב, 30 מאי 2012, בהעדר הצדדים.