דוד נ' סוקול

החלטה

בפני התנגדות לביצוע 9 שיקים בסך כולל של 24,852.23 ₪, אשר הוגשו לביצוע במסגרת תיק הוצאה לפועל כנגד המבקש על ידי המשיב האוחז בשטרות.

השיקים נמשכו מחשבון משותף למבקש ולטירה חוסאם אל דין (להלן: "חוסאם"). במרבית השיקים, למעט שניים בהם לא מולא כלל שם הנפרע, הנפרע בשיקים הינו חוסאם. יצוין כי חוסאם הינו החייב הנוסף בתיק ההוצאה לפועל.

המבקש העלה טענה מקדמית לפיה דין בקשת הביצוע להימחק שכן לא פורטו בה כלל העובדות המשמשות עילת התביעה. לטענתו, עיון בשיקים מלמד כי השיקים כלל לא הוצגו לפירעון ולפיכך, ברי כי לא נשלחה אף הודעת חילול. בבקשת הביצוע אף לא נטען כי נשלחה הודעת חילול או כי קיים פטור ממשלוח הודעה כזו.

עוד טוען המבקש כי לבקשת הביצוע לא צורפו צילומי גב השיקים ולפיכך, לא ניתן ללמוד באם בוצעו הסבות ומכח מה אוחז המשיב בשיקים. לטענתו, בא כוחו פנה לב"כ המשיב לקבלת צילומי השיקים, עובר להגשת ההתנגדות, ואולם, לא נענה.

לגופו של עניין, נטען בהתנגדות כי המבקש וחוסאם ניהלו עסק משותף. במהלך ניהול העסק המשותף נהגו השותפים לרשום מעת לעת ומראש שיקים מעותדים לפקודתם בגין שכרם והוצאותיהם.

לטענת המבקש, הותנה והוסכם בין השותפים כי הם, הנפרעים, לא יעשו כל שימוש בשיקים , למעט משיכתם במועד, וזאת בתנאי שמצב חשבון הבנק והתחייבויותיהם האחרות יאפשרו את המשיכה. עוד הוסכם כי השיקים לא יסוחרו לצד שלישי.

המבקש טוען כי מאחר ומצב חשבון הבנק לא אפשר לשותפים את משיכת השיקים המעותדים, הוסכם בין השותפים כי השיקים יושמדו ולא יעשה בהם שימוש.

לטענתו, השמיד את השיקים אשר היו ברשותו ואף חוסאם הודיע לו כי השיקים שהיו בחזקתו הושמדו על ידו.

בחודש יוני 2005 פרש המבקש מהעסק המשותף תוך העברת כל ההתחייבויות של העסק וניהולו לידי חוסאם.

המבקש טוען כי לימים התברר לו כי לאחר עזיבתו את העסק המשיך חוסאם לעשות שימוש בשיקים המשוכים מחשבון העסק תוך זיוף חתימתו של המבקש ובגין כך אף הוגשה תלונה במשטרה.

דיון והכרעה:

הצדדים התייצבו לדיון בפני, המבקש נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

טענת ההגנה של המבקש הינה, למעשה, טענה לתנאי במסירה אשר לא התקיים וכי בשל אי התקיימות התנאי הוסכם בינו לבין חוסאם, הצד הקרוב לעסקה, כי השיקים יושמדו ולא יעשה בהם שימוש.

טענה זו, ככל ותוכח, תוכל לשמש טענת הגנה כנגד התביעה השטרית.

5129371

גרסתו של המבקש כי הצד הקרוב הפר את המוסכם, לא קרסה בחקירתו הנגדית ולא ניתן לומר בשלב זה כי אין בידיו הגנה לכאורה ולו בדוחק. לפיכך, בידי המבקש טענת הגנה ראויה ויש לאפשר לו להוכיחה.

באשר לטענה אודות היות המשיב אוחז כשורה, הרי שכבר נפסק לא אחת כי בשלב הדיון בהתנגדות אין בוחנים את שאלת האחיזה כשורה ואין היא יכולה לבוא על פתרונה במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן. אם הוכיח הנתבע את טענות ההגנה שלו, ובשלב זה מניחים כי יכול להוכיח את האמור בתצהיר, מוטל על התובע – האוחז – להוכיח כי לאחר שגובשה טענת ההגנה ניתן בעד השטר ערך בתום לב. הפלוגתאות הללו של הוכחת טענות ההגנה כנגד הוכחת מתן הערך בתום לב, אינן ניתנות להכרעה על יסוד התצהיר ומחייבות דיון בדרך הרגילה.