דוד נ' מדינת ישראל

פסק דין

סגן הנשיא, השופט משה דרורי:

כללי

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט ירון מינטקביץ), בת"פ 1596-10-10, שבו ניתנה הכרעת הדין ביום ח אייר תשע"ב (30.04.12), וגזר הדין ביום כט תשרי תשע"ג (15.10.12).

בהכרעת הדין, זוכה המערער מעבירת תקיפה, והורשע בעבירת האיומים.

על המערער נגזרו העונשים הבאים: 45 ימי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, אם יעבור עבירת איומים; קנס בסך 750 ש"ח או שלושה ימי מאסר תמורתו.

הערעור בכתב, הינו נגד הכרעת הדין וגזר הדין. בדיון בעל פה התרכזה ב"כ המערער אך ורק בשאלת הזיכוי המלא.

כתב האישום

כתב האישום מתייחס למספר אירועים, שהיו כולם בימים 17-18.11.09, מועדי האיומים, ו-22.11.09, מועד התקיפה (במקור נכתב 22.11.10, אך על אף התנגדות הסנגורית תוקן המועד בהחלטת בית משפט מיום יא סיון תשע"א (13.06.11), על-ידי כבוד השופטת חגית מאק קלמנוביץ, שטיפלה בתיק בשלבים הראשונים שלו).

האירועים נשוא כתב האישום סובבים כולם על רקע מוסכם זה: המערער נשוי למתלוננת. בנם הראשון נולד כחודש וחצי לפני האירועים. המתלוננת עזבה את מקום המגורים של בני הזוג (שגרו, קודם לכן, בדירת אימו של המערער). היא עברה לגור אצל הוריה, במושב תירוש, עם הבן המשותף שלה ושל המערער. אין גם מחלוקת כי המערער ביקש לקחת אל אימו את בנו התינוק, והמתלוננת סרבה.

כתב האישום מייחס למערער את המעשים הבאים:

ביום 21.10.09 תקף המערער את חמיו (המתלונן), ולאחר ויכוח בין אשת הנאשם (בתו של המתלונן) לבין המערער, דחף המערער את המתלונן.

המערער איים שלא כדין על אשתו, המתלוננת, בפגיעה בגופה או בשלומה, בשולחו לה בימים 17-18.11.09 מספר מסרונים, בזו הלשון: "מקובל עלי יום ראשון ברבנות אחר כך נמשיך ואני אראה לך מי אני"; "את רוצה להתייחס אלי, יהיה אצלכם מלחמה כמו שצריך עד שהילד יהיה אצלי – תבחרי הוא או מלחמה"; "את יכולה להיות ברחוב, תביאי מהר את הילד אין בית"; "בואי לרבנות להתגרש, את צריכה לקבל עונש על העוול שאת עושה"; "אני אעשה שחור לכולכם כמו שעשית לי, למשפחה שלי ולילד".

כתב האישום ייחס למערער את העבירות הבאות:

תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין");

איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הכרעת הדין של בית משפט השלום

בהכרעת דינו, גלל בית משפט קמא את הרקע להגשת כתב האישום נגד המערער. בתמצית, בין המערער לאשתו שררה מתיחות סביב לידת בנם הבכור. המערער חש כי אשתו, שהתגוררה בבית הוריה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, ניסתה להרחיק ממנו את בנם התינוק. בעטייה של מתיחות זו, שלח המערער את המסרונים למתלוננת.

במהלך ביקור בבית הורי המתלוננת, פרץ ויכוח בין המערער ואשתו על רקע רצונו של המערער לקחת אל אימו את בנו התינוק. במהלך הוויכוח, כך על פי כתב האישום, דחף המערער את אביה של המתלוננת. בית משפט קמא מתייחס לעדויות על אותו מעשה דחיפה, ומסקנתו היא כי "עדותו של המתלונן הותירה אצלי ספק ממשי בעניין זה" (עמ' 4, שורות 11-12 להכרעת הדין). לכן, הגיע בית משפט השלום למסקנה בדבר זיכוי המערער מעבירת התקיפה (שם, בשורה 15).

סוגיית התקיפה, אינה עומדת יותר לדיון בפנינו, שכן המדינה לא ערערה על הזיכוי.