דוד נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת ועדת עררים לניידות מיום 15/9/11 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי נכותו של המערער היא בשיעור 40% וכי אינו זקוק לכסא גלגלים ("ההחלטה").

2.טענת הערעור העיקרית היא שטעתה הוועדה משביטלה את החלטת הוועדה המחוזית אשר קבעה שהמערער מוגבל בניידות הזקוק לכסא גלגלים. המערער מוסיף וטוען כי הוועדה לא הזהירה את המערער בטרם קבעה זאת, וכי לא הייתה רשאית לקבוע שהמערער יכול להשתמש בקביים, שכן אינה גוף טיפולי או משקם.

בפי המערער טענות נוספות בדבר התעלמות הוועדה מנימוקי הערעור; העדר התייחסות למסמכים רפואיים המעידים על פגיעה אורטופדית בכתף שמאל; הוועדה לא ביצעה פעולת מישוש בקצה הגדם.

3.המשיב טוען כי החלטת הוועדה כי אין צורך בשימוש בכסא גלגלים הינה קביעה רפואית; החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת; בין חברי הוועדה נימנה רופא אורטופד אשר רשאי היה לקבוע אם המערער מסוגל להשתמש בקביים ואם קיימות מגבלות רפואיות המונעות ממנו להשתמש בקביים. הוועדה בדקה את המערער, לרבות בדיקה מקיפה לגפה הקטועה וציינה את ממצאיה. אופן עריכת הבדיקה הקלינית הוא עניין רפואי המסור לשיקול דעתה של הוועדה.

הרקע

4.בטרם יוכרע הערעור לגופו, להלן תמצית עובדותיו:

א.המשיב נפגע בתאונת עבודה בשנת 1979.

ב.הוועדה הרפואית המחוזית קבעה, ביום 29/6/11, כי המערער מוגבל בניידות הזקוק לכסא גלגלים, וקבעה את נכותו בשיעור 40% בגין קטיעה מתחת לברך שמאל.

ג.המערער הגיש ערר על קביעת שיעור נכותו.

ד.ועדת העררים לניידות התכנסה ביום 15/9/11, דחתה את הערר והותירה את ההחלטה בדבר מוגבלות בניידות בשיעור 40%, לפי פריט ליקוי ב'4 לרשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות. עוד קבעה הוועדה כי המערער אינו זקוק לכסא גלגלים.

הכרעה

5.הוועדה אכן מציינת כי המערער נכנס לחדר הבדיקה כשהוא ישוב על כסא גלגלים ונעזר במטפלת. עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי היא ביצעה בדיקה קלינית מקיפה, ופירטה ממצאיה הן בסעיף ג.6. והן בסעיף ו.1 לפרוטוקול. הוועדה ביצעה בדיקה לגפה הקטועה, לרבות פעולת מישוש בקצה הגדם, וציינה "פיבולה נמושה היטב". הוועדה מצאה כי אין כיסוי שרירי משמעותי, אין סימני שפשוף, הגדם לא נפוח, תנועות הברך תקינות ומלאות, והברך יציבה.

הוועדה ציינה דלדול ניכר של השרירים המכסים ומרפדים את קצות העצמות בגדם, אך מצאה כי הגדם באורך אופטימלי, חלק, ללא דפורמציות וללא פגיעה עורית. לדעת הוועדה, "אין מניעה כלל מלהתאים ולהרכיב תותבת בגדם מסוג זה". הוועדה אף ציינה כי קיימת פרוטזה והמערער הולך עליה ומשתמש בה. לאור האמור, נדחית טענת המערער כי לא בוצעה פעולת מישוש בקצה הגדם.

6.המערער הציג לבית הדין מסמך מ"מכון אורטופדי לגפיים בע"מ". המסמך מתאר את הקושי בבניית תותבת למערער בשל חוסר התאמה אופטימלית לגדם, ונאמר בו שהמערער "מגיע תכופות לבית המלאכה בניסיון למציאת פתרונות אשר יקלו עליו את ההליכה ושימוש בתותבת". אולם לא נאמר במסמך כי המערער מוגבל בניידות או שהוא מרותק לצמיתות לכסא גלגלים.

משלא הוצג מסמך רפואי מטעם המערער המאשר את טענתו כי הוא מוגבל בניידות ו/או מרותק לצמיתות לכסא גלגלים, הרי שהוועדה לא טעתה עת קבעה על סמך בדיקתה הקלינית, כי המערער מסוגל להשתמש בקביים או בהליכון ללא קושי. יצוין, כי גם אם המערער בפועל משתמש בכסא גלגלים, אין משמעות הדבר שהוא מוגבל בניידות ו/או מרותק לכסא גלגלים.

7.לאור ממצאיה מצאה הוועדה כי המערער אינו מוגבל בגפיים העליונות, ולכן יכול להשתמש בקביים או בהליכון ללא קושי. מקביעת הוועדה כי המערער אינו זקוק לכסא גלגלים ניתן להבין שהוא אינו מרותק לחלוטין ולצמיתות לכסא גלגלים. מדובר בהחלטה שהיא מנומקת ומבוססת על ממצאים קליניים ואין בה כל פגם משפטי. ממילא החלטת הוועדה המחוזית אינה מנומקת ואין בה כל הסבר מדוע המערער זקוק לכסא גלגלים. בכך יצאה הוועדה ידי חובתה לעניין החלטתה לשנות את קביעת הדרג הראשון.

אף אינני סבורה כי הוועדה חרגה מסמכותה בקביעה בנוגע לאפשרות שיקומו של המערער. קביעה זו של הוועדה הינה קביעה רפואית הנסמכת על ממצאי בדיקתה את המערער. על כן, בית דין לא יתערב בה.

מכאן שלא מצאתי שנפלה טעות משפטית בקביעת הוועדה, ודין הערעור להידחות בעניין זה.

8.לא מצאתי ממש גם ביתר טענות המערער. כך, למשל, אשר לטענה שהמערער לא הוזהר, הרי שבסעיף 5 לפרוטוקול צוין: