דוד ברלינר נ' עודד דקר ואח'

החלטה

רקע

1.בפני בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל עפ"י החלטת כב' הרשמת מ' יפעתי מיום 18.10.2009, במסגרת תביעה כספית על סך 255,975 ש"ח, שהגיש התובע, מר דוד ברלינר, נגד הנתבעים, עודד דקר ונוגה שפי דקר. העיקול הוטל על זכויות הנתבעים בבית מגוריהם ביישוב מתן.

2.על פי הבקשה להטלת העיקול, הלווה התובע לנתבעים ביום 10.8.1997 סך של 35,000 דולר ארה"ב, על פי הסכם הלוואה (להלן – "ההסכם"), שצורף כנספח ב' לבקשה.

3.על פי ההסכם, היה על הנתבעים לשלם לו מחצית מדמי השכירות המתקבלים על ידם מהשכרת דירה השייכת להם והנמצאת בערד (להלן – "הדירה"), וכן מחצית משווי הדירה, כאשר לעניין זה נקבע, שביום 1.1.2007 רשאי התובע לדרוש תשלום רבע משווי הדירה לאותו מועד, וביום 1.1.2012 רבע משוויה למועד זה, ואם לא דרש ב-2007 את הרבע, יקבל ביום 1.1.2012 מחצית משווי הדירה לאותו מועד. כמו-כן, נאסר על הנתבעים למכור את הדירה או לשעבדה (או אף להשכירה לתקופה העולה על 3 שנים) בלא הסכמת התובע. ההסכם קובע כי כבטוחה, תשועבד הדירה לטובת התובע, וכן נקבע בו פיצוי מוסכם על דרך של תשלום ריבית בשיעור 2.5% בחודש, בחישוב יומי, על כל איחור בתשלום.

הטענות ובירור ההליך

4.על פי הבקשה, הנתבעים לא העבירו את המחצית מדמי השכירות, וזאת החל מחודש ינואר 2001, ולא זו אף זו, אלא שמכרו את הדירה בשנת 2007, בלא להודיע לתובע, ומכאן שלא בהסכמתו. הנתבעים תרצו את אי העברת דמי השכירות בכך שהדירה אינה מושכרת, מנימוקים שונים, ורק בשנת 2009 נודע לתובע כי הדירה אכן נמכרה, וזאת בסכום של 150,000 ש"ח. עוד טוען התובע, כי הדירה מעולם לא שועבדה לטובתו, חרף הוראות ההסכם.

5.אעיר, כי בבקשה עצמה ובתצהיר התומך בה אין כל הסבר לסכום התביעה, וכיצד הוא נגזר מהסכומים הנקובים לעיל, אולם בכתב התביעה מוסבר, כי הסכום חושב כדלקמן: לתובע מגיעה השבת סכום ההלוואה, והסך של 35,000 דולר הומר לשקלים על פי השער היציג ביום הגשת התביעה – דהיינו, 118,090 ש"ח, כשעל סכום זה חושבו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 10.8.1997 ועד ליום הגשת התביעה.

6.במאמר מוסגר, מדובר, כמובן, בחישוב מופרך, אולם יוער, כי שער הדולר ביום 11.8.1997 לא היה נמוך בהרבה משערו ביום הגשת התביעה (3.53 ש"ח לדולר ב-1997; 3.73 ש"ח לדולר ב-2009), ויש לשער, כי המרה ליום ההלוואה והוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין תביא לסכום שאינו נמוך בהרבה, אם בכלל, מ-200,000 ש"ח. יתכן גם, כי חישוב נכון יותר יהיה חישוב ריבית דולרית על הסך של 35,000 דולר, מיום 10.8.1997 ועד ליום הגשת התביעה, המרת סכום זה, והוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין על סכום זה החל מיום הגשת התביעה. להערכתי, בלא לערוך חישוב, תעלה התוצאה על סכום התביעה.

7.לחילופין נטען, כי אם ייפסק שאין לבטל את ההסכם, כי אז זכאי התובע לתשלום דמי השכירות החל מאוקטובר 2002 (7 שנים לפני הגשת התביעה), וכן מחצית התמורה בסך 75,000 ש"ח, והכל בצירוף ריבית פיגורים הסכמית. לא הוצע חישוב של סכום חלופי זה.

8.בבקשה לביטול עיקול, שהוגשה רק ביום 1.3.2010, טוענים הנתבעים, בראש ובראשונה, לאיחור בהמצאת מסמכי העיקול, בניגוד לתקנה 367(ב). יוער, כי טענה זו נזנחה על ידי הנתבעים בסיכום טענותיהם, ולפיכך לא אדרש לה, הגם שיתכן ורק בעטיה נכון היה להורות על ביטול העיקול.

9.עוד טוענים הנתבעים, כי עילת התביעה מופרכת, שלא לומר: אופן חישוב כתב התביעה. לשיטתם, החובה לשלם את מחצית מחיר הדירה לא תקום אלא ביום 1.1.2012, והעובדה שהדירה נמכרה אינה מעלה ואינה מורידה. עוד הם טוענים, כי הדירה גרמה להם רק הוצאות ונזק עקב הצורך לתחזק אותה, ומרבית תמורתה שימשה לכיסוי משכנתה. לעניין דמי השכירות הם טוענים, ראשית, לסתירה בגרסאות העובדתיות שהובאו בכתב התביעה, שנית, כי לא בכל התקופה היתה הדירה מושכרת, ושלישית, כי דמי השכירות היו בסך של 900 ש"ח בחודש, בלבד. עוד הם טוענים, כי בפועל שילמו לתובע סכומים שונים, חלקם במסגרת התחשבנות הקשורה לעסק שבעבר ניהלו במשותף, ואשר הוסכם כי ינוכו מתוך תשלומי השכירות, בסך כולל של 72,192 ש"ח (פורטו תשלומים שונים לאורך שנת 2002 ו-2003). לעניין סכום התביעה הם טוענים, לבד מכך שהחישוב מופרך, כי אם סכום התביעה מבוסס על השבה, הרי שעל התובע להשיב להם את כל הכספים שקיבל, כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין, ואלה מסתכמים בסך 111,890 ש"ח. לשיטתם, יש לקזז סכום זה משוויו בשקלים של סכום ההלוואה (35,000 דולר) ליום התביעה, דהיינו: 118,090 ש"ח, ועל כן, לכל היותר, זכאי התובע ל-6,200 ש"ח. ואילו לפי הסעד החילופי הנתבע – מחצית משווי הדירה – הרי שאין יסוד לקביעה כי הסכום הוא 75,000 ש"ח, זאת הן משום שהדירה נמכרה בפועל ב-145,000 ש"ח, ולא 150,000 ש"ח, אולם בעיקר משום שלא התמורה בפועל רלבנטית, אלא השווי ליום 1.1.2012, כפי שייקבע באותו מועד.

10.שוב במאמר מוסגר, אעיר כי גם חישובם של הנתבעים מופרך, שכן את סכום התביעה הם מבקשים להצמיד לשער הדולר, בלבד, למשך 12 שנה, בעוד את דמי השכירות הנטענים הם מבקשים לקזז לאחר שהחילו עליהם הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין. עוד אעיר, לשם הסדר הטוב, כי את הערותי באשר למופרכות החישובים נאמרו גם לצדדים, במהלך הדיון שהתקיים בפני, אז לא לפרוטוקול.

11.למעלה מכל האמור, טוענים הנתבעים, כי לא הונחה תשתית עובדתיות לקיום חשש מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין אם לא יינתן העיקול, וכי הנזק הנגרם להם מהותרת העיקול על כנו חמור מהנזק שייגרם לתובע מביטולו. כמו-כן, בכך שלא גילה כי קיבל את התשלומים המפורטים בשנים 2002 ו-2003, כאמור לעיל, נהג התובע שלא בתום-לב בעת הגשת הבקשה.

12.בתגובותיהם ההדדיות לאחר בקשה זו לא חידשו הצדדים דבר מה של ממש, ודיון נקבע לשמיעת הבקשה לביטול עיקול. לאחר דחיות רבות, התקיים הדיון בסופו של דבר בפני. לאחר שנסיונות ליישב את המחלוקת בדרכי שלום לא צלחו, נחקר התובע על ידי ב"כ הנתבעים, ואילו ב"כ התובע ויתר על חקירת הנתבע.

13.מחקירתו של התובע התבררה בעיקר תמימות, אמיתית או מעושה, בכל הנוגע להוראות ההסכם ומשמעותן, ובכל הנוגע להגנה על זכויותיו ואופן ביצוע ההסכם. על פי עדותו, נתן התובע בנתבע אמון עיוור, סמך עליו כי ירשום את המשכנתה לטובתו (הגם ששטר המשכנתה היה ככל הנראה בידי התובע עצמו), סבר כי יקבל מחצית ממחיר הדירה כשתימכר (למרות שדווקא לא זו היתה ההסכמה), וכיו"ב. עם זאת העיד גם, שהנתבע אמר לו שוב ושוב ("לא היה חודש שלא שאלתי אותו" – עמ' 8 שורה 9 לפרוטוקול) שהדירה אינה מושכרת, שכן "ערד מלאה בבדואים ואתיופים ולא מצליחים להשכיר לאף אחד" (שם, שורה 8). עוד העיד, שהנתבע המשיך לדבר על השכרת הדירה, גם שנתיים לאחר שמכר אותה. לעניין דמי השכירות העיד, שקיבל כספים רק בשלוש השנים הראשונות, אולם כשנשאל על הסך של 72,192 ש"ח (שלפי תצהירו של הנתבע שולמו בשנים 2002 ו-2003, דהיינו: לא בשלוש השנים הראשונות) טען רק כי "לא כל הכספים האלה היו על חשבון השכירות" (עמ' 9, שורה 29).

14.מאחר שבמועד הדיון טרם מוצו המגעים לפשרה, סוכם כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב רק ככל שלא יושג הסדר. הסדר לא הושג, והסיכומים הוגשו לאחר זמן. עיינתי בהם, ולא מצאתי בהם חדש.

15.להשלמת התמונה אוסיף, כי ביני לביני, ומשהדיון בתיק העיקרי התקדם אף הוא, הודיע התובע בישיבת קדם-משפט, כי מהסעדים החליפיים שתבע, הוא דבק בסעד ההשבה עקב הביטול, בלבד. לפיכך, אין משמעות עוד לשווי הדירה ומועד החישוב, או לדמי השכירות, למעט בכל הנוגע להשבת דמי השכירות לנתבעים.

דיון והכרעה

16.לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה כי דין העיקול להיוותר על כנו, ואנמק.