דוגאי ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

עניינה של עתירה זו בבקשתם של העותרים כי יינתן לעותרת 1 (להלן: העותרת) מעמד בישראל מכוח חייהם המשותפים של השניים, בהתאם לנוהל הטיפול להסדר מעמד לבני זוג של ישראלים.

אין חולק, כי העותרת הגיעה לישראל כדין בשנת 2000 ועבדה בה על פי אשרת עבודה בתחום הסיעוד. האשרה הוארכה מעת לעת עד שביום 19.1.08 נפטרה מעסיקתה האחרונה של העותרת. על פי הדין, היה על העותרת לעזוב את ישראל סמוך לאחר מכן.

לטענת העותרת הכירה את העותר, אזרח ישראלי, לפני כ-4 שנים. הם החלו לצאת, הקשר ביניהם התפתח לקשר של זוגיות, ולפני כשנתיים וחצי, היינו במחצית שנת 2007, עברה העותרת להתגורר עם העותר בדירתו ומאז מנהלים הם חיי משפחה ומשק בית משותף כבני זוג לכל דבר. לתמיכה בטענה זו צרפו העותרים תצהירים של ידידים ובני משפחה של העותר. בעתירה נטען כי מאחר ושהתה בישראל כדין עד שנת 2008, לא מיהרה לפנות ולבקש את הסדרת מעמדה על פי הנוהל האמור לעיל ורק בראשית 2008 פנתה יחד עם העותר על פי הנוהל. המשיב דחה את הפניה בפברואר 2010 וגם פניה נוספת שהוגשה נדחתה באפריל 2010.

מתשובת המשיב עולות עובדות אשר לא הוזכרו בעתירה, ודי בהן כדי לדחותה הן מחמת חוסר תום לב והן לגופה.

מן התשובה מתברר כי באפריל 2008, כחודשיים וחצי לאחר פטירת מעסיקתה האחרונה של העותרת, פנתה העותרת ביחד עם בן זוג אחר, נתן שרעבי שמו, למשיב, בבקשה על פי הנוהל להסדר מעמד לבני זוג של ישראלים. הפניה נזנחה והמשיב סגר את התיק לאחר שלא הוגשו מסמכים נדרשים. יצוין כי הפניה המדוברת לא עוררה רושם כן מן הטעם שבן הזוג הנ"ל היה נשוי ואב ל-4 ילדים וטען כי הוא מתגורר עם העותרת במחציתה של דירה כאשר במחצית האחרת מתגוררים אשתו וילדיו.

הפניה נשוא עתירה זו נעשתה רק בפברואר 2009 ולא כפי שהוצג בעתירה כאילו נעשתה בראשית 2008. ניתן אפוא להסיק, כי העותרת הסתירה בעתירתה את העובדה, שפנתה למשיב בבקשה על פי הנוהל, על יסוד טענה של חיים משותפים עם בן זוג אחר. יתרה מכך, הפניה הראשונה, היינו זו שנסמכה על טענת החיים המשותפים עם מר שרעבי, נעשתה, כאמור, בשנת 2008, בעוד שעל פי העתירה שלפני טוענים העותרים כי הם חיים כבני זוג החל ממחצית 2007. יצוין, כי לא היה בידי ב"כ העותרים להסביר התנהלות זו במהלך הדיון בעל פה.

נראה, כי די בכך כדי לדחות את העתירה.

אם לא די בכך, הרי שמן השימועים עולה כי נתגלעו פערים וסתירות בגרסאותיהם של העותר והעותרת בפני עורכת הראיונות. למשל, בעוד שהעותר טען כי הכיר את העותרת כשנה לפני פטירת מעסיקתה האחרונה וכי לאחר מכן חלה הפסקה של חצי שנה במערכת היחסים ביניהם עד ששבו וחזרו לחיות ביחד, הרי שהעותרת טענה כי נפרדו לתקופה של שנה. לא למותר לציין, כי העובדה שהשניים נפרדו, בין לשנה על פי גרסה אחת ובין לחצי שנה על פי הגרסה האחרת, לא צוינה כלל בעתירה. דוגמא נוספת מתבטאת בטענתו של העותר כי העותרת עובדת בימי שישי עד לשעה 14.00 בעוד שהעותרת טענה כי אינה עובדת כלל בימי שישי. סתירות נוספות פורטו בתשובת המשיב. תמיהה נוספת עולה מן העובדה שבעתירה נטען כי העותרים החלו לנהל חיים משותפים כבני זוג לכל דבר במחצית 2007 בעוד שמעסיקתה של העותרת נפטרה רק בתחילת 2008, ולא ייתכן כי כל זמן שטיפלה בה, עזבה את ביתה על מנת להתגורר עם בן זוג.

בשים לב לעובדות המפורטות לעיל, אין תמה שהמשיב הגיע למסקנה אליה הגיע ונראה כי כל רשות מנהלית סבירה היתה מגיעה למסקנה זהה.

בית המשפט העליון כבר קבע כי מסירת פרטים כוזבים וחוסר נקיון כפיים הנם עילה מספקת לסירוב לבקשה ולדחיית עתירה על הסף (בג"צ 9047/00 יגמור ואח' נ. שר הפנים ואח', תקדין; עת"מ (ירושלים) 742/06 אבו קווידר נ. שר הפנים, תקדין).

לגופו של עניין, מסקנת המשיב כי לא הוכחה כנות הקשר בין בני הזוג מעוגנת היטב בעובדות המתוארת לעיל וגם בעניין זה הדריך עצמו המשיב כראוי בהלכות שנפסקו בבית המשפט העליון (ראו למשל עע"מ 7894/06 רחמה נ. מדינת ישראל – משרד הפנים, תקדין).

סוף דבר, העתירה נדחית.

העותרים ישלמו הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 5,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תש"ע, 01 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.