דהן נ' קופת חולים מכבי

פסק דין

1.לפניי תביעה כספית שבגדרה התובע עתר לחיובה של הנתבעת בתשלום סך של 15,000 ₪.

2.כפי שעולה מכתבי הטענות ומדברי התובע, אביו ונציגת הנתבעת שנמסרו בפניי היום. ביום 1/1/09, התובע נפגע בתאונת דרכים בדרכו לעבודה. בעקבות תאונה זו, התובע טופל בבית החולים בנהריה והתבקש להמציא התחייבות מאת הנתבעת.

4. מספר חודשים לאחר מכן התובע המציא למוקד הנתבע טופס בל/250, והניח כי הנתבעת תדאג להעביר לביה"ח התחייבותו בגין ביקורו במיון.

3.התחייבות כזו לא הונפקה גם לא הומצאה לביה"ח . או אז, ביום 18/10/10 התובע קיבל מכתב תזכורת מאת בית החולים, שבו נדרש להמציא התחייבות לכיסוי הביקור במיון מיום התאונה. לפניה זו התובע לא ייחס חשיבות, בסוברו שהעניין בטיפולה של הנתבעת (עמ' 2, שורה 20).

4.חלפו להם אך שבועיים, וביום 1/11/10, ביה"ח הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בעכו, כתב תביעה על סכום קצוב. בכתב תביעה זה ביה"ח דרש לחייב את התובע בתשלום סך של 619 ₪. מיד לאחר מכן, כך טען התובע, הוא פנה לנתבעת, כן ביקש לברר הסיבה לכך שההתחייבות לא הומצאה עד כה. באותה פניה, הוסבר לתובע, כפי גישתו, שעליו להמציא תעודת שחרור מהמיון, דרישה שמילא אחריה בסוברו כי בכך העניין יבוא על פתרונו. בעניין זה קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כאשר הנתבעת בסע' ו להגנתה טענה, שהתובע לא המציא את סיכום המיון. במחלוקת זו אני מקבל את עמדת הנתבעת. אף שהתובע טען בפסקה השלישית לתביעתו כי:"גם טופס זה הומצא להם בו במקום" אלא, שבדריו בפניי ובתשובתו לשאלה מדוע לא המציא את תעודת המיון מסר:" לא ביקשו ממני" (עמ' 2, ש' 19). בפועל אחרי קבלת המכתב מיום 18.10.10 התובע פנה לנתבעת, שבקשה ממנו להביא את תעודת השחרור דבר שהינו נחוץ לשם הנפקתה של ההתחייבות, אך דבר זה לא נעשה על-ידו.

5. הזמן נקף, עניין החוב לא טופל גם לא הוגשה ע"י התובע התנגדות, משכך ביה"ח החל בנקיטת הליכי גביה לרבות בהטלת עיקול על חשבון הבנק. הודעה אודות העיקול הגיעה לידיעת התובע בתחילת חודש ינואר שנה זו, שאז הוא ראה לסלק את החוב ביום 31.1.11. עוד חשוב לציין, שימים ספורים לאחר מכן, בעקבות פנייה נוספת מצידו של התובע לנתבעת, האחרונה העבירה לחשבונו סך של 619 ₪, בגין סכום החוב המקורי.

6.זו הייתה ההשתלשלות העובדתית, כפי שעלתה מכתבי הטענות ומדברי העדים בפניי. על יסוד עובדות אלו, התובע בדעה כי נכון לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 15,000 ₪ , זאת לנוכח ההוצאות שנגרמו לו, הפסד ימי עבודה וגם עוגמת נפש.

6.מהצד השני של המתרס, הנתבעת בגישה שהתובע הוא זה שלא פעל בשקידה סבירה, כן ראה להתעלם מפניותיו החוזרות ונשנות של בית החולים, וגם דרישותיה להמצאת תעודת המיון עד אשר נפתח תיק ההוצאה לפועל נגדו. הנתבעת גם הוסיפה וטענה שלו התובע היה משלם את החוב מיד לאחר קבלת האזהרה , הדבר היה מצמצם את נזקיו, אם לא מסיר אותם באופן מלא.

7.אף שדעתי כי האשם העיקרי דבק בהתנהלותו של התובע, אך מעבר לכך הרי נטלי השכנוע והראייה להוכחת קיומו של נזק מוטלים על התובע, נטלים שלא הורמו ביחס לרוב הנזקים הנטענים. התובע טען לפיצוי בגין הוצאות והפסדי ימי עבודה, דבר שלא נתמך באף ראיה.

8.התובע, כאמור, טוען כי נוכח התמהמהות הנתבעת, בפועל הוטלו עיקולים על חשבונו ובכך נגרמו לו נזקים רבים. גם טענה זו דינה להידחות. אני סבור כי ניתן היה למנוע נזק זה לו התובע פעל באופן מיידי לסילוקו של החוב כפי שראה לעשות ביום 31/1/11, לו שעה לבקשותיה של הנתבעת להמצאת תעודת השחרור, גם לו ראה להתייחס לפניותיו של ביה"ח ולמצער לזו שנשלחה ביום 18.10.10. משכל אלה לא נעשו על –ידו אין לתובע אלא להלין על עצמו.

9. ועוד, התובע גם אינו זכאי להפרש בסך של כ-200 ₪, בין הסכום ששולם על-ידו לזה שהועבר לחשבונו. אמנם בשל העובדה שביה"ח לא קיבל התחייבות מאת הנתבעת החוב תפח וצבר הוצאות כן הפרשי הצמדה וריבית, עם זאת את הוצאות היה ניתן לחסוך לו התובע פעל בשקידה סבירה כפי שפירטתי מקודם.

10.לאור האמור לעיל, כן משום שאין מחלוקת כי הנתבעת שלמה לתובע את סכום החוב המקורי, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, י"ח סיון תשע"א, 20 יוני 2011, בהעדר הצדדים.