דהן נ' מזרה

פסק דין

המשיב בקש לסלק את הערעור על הסף. הוחלט לקבל את הבקשה, ולמחוק את הערעור על הסף.

הערעור תוקף את החלטת כב' רשמת ההוצל"פ נועה רגב - ברד, מיום 4.4.13, במסגרתה הורתה בין היתר, על סגירת תיק ההוצל"פ שפתח המערער נגד המשיב וחייבה את המערער בתשלום הוצאות משפט למשיב.

להחלטה האמורה קדמו שתי החלטות מהותיות אשר ניתנו במסגרת הבקשה שהגיש המשיב (החייב שם) לסגירת התיק, ע"פ סעיף 19 לחוק ההוצל"פ שכותרתו "טענת פרעתי". החלטה ראשונה מבין השתיים, נתנה יום 5.12.12, במסגרתה נאמר בין היתר, כי "...נשמט הבסיס לבקשת הביצוע...". זאת, על רקע החלטה של ביהמ"ש המחוזי הנכבד, שניתנה לאחר ההחלטה, אשר לצורך מימושה נפתח התיק, ונוכח ערעור שהוגש על ההחלטה, לבית המשפט העליון הנכבד.

ההחלטה השניה ניתנה ביום 7.1.13, לאחר מתן פסק הדין בערעור, ע"י ביהמ"ש העליון הנכבד. במסגרת החלטה זו הורתה כב' הרשמת: "לאור האמור, אין לי אלא לחזור על החלטתי בנומ' 519 ולציין כי כעת, לאחר שניתנה החלטת בית המשפט העליון הנ"ל, ברי הוא כי נשמט הבסיס תחת בקשת הביצוע ועל כן יש להורות על סגירת התיק. הואיל ובתיק הוגשה בקשה לפסיקת הוצאות אשר הועברה לתגובת הזוכה, המזכירות לא תיישם כעת החלטת סגירת התיק, אלא לאחר מתן

החלטתי בעניין ההוצאות".

המשיב טען בבקשתו לסילוק הערעור על הסף, בין היתר, כי הבקשה לסגירת התיק הוכרעה, בהחלטה מיום 5.12.12, או לכל המאוחר, בהחלטה מיום 7.1.13, בעוד ההחלטה מיום 4.4.13, רק חזרה על האמור בהחלטות קודמות, וכי על כן, החמיץ המערער את המועד להגשת ערעור על קבלת הבקשה ע"פ סעיף 19 לחוק ההוצל"פ.

המערער טען בתשובתו לבקשה, בין היתר, כי הדיום בבקשה ע"פ סעיף 19 לחוק, הסתיים רק עם מתן ההחלטה ביום 4.4.13, במסגרתה ניתנה ההוראה האופרטיבית לסגור את התיק, וניתן צו להוצאות.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני כי יש לקבל את הבקשה, ולמחוק את הערעור על הסף.

מקריאת החלטת כב' הרשמת מיום 7.1.13 עולה, כי באותה החלטה, קבלה כב' רשמת ההוצל"פ, את בקשת החייב (המשיב כאן) ע"פ סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, והורתה על סגירת התיק, בהסתמך על הנימוקים שפורטו בהחלטתה מיום 5.12.12, ונוכח פסק דינו של ביהמ"ש העליון הנכבד.

כב' הרשמת לא התנתה את תוקף ההחלטה, בתוצאות הבקשה לפסיקת הוצאות, אלא הורתה, על דחית יישום ההחלטה על סגירת התיק, וזאת בלבד, עד ההכרעה בבקשה לפסיקת הוצאות. יתכן שהסיבה לכך, היתה קושי טכני לנהל פרוטוקול או ליתן החלטה בתיק סגור, אך מכל מקום, ברי, כי הבקשה לסגירת התיק, התקבלה לגופה, באופן סופי, עוד במסגרת ההחלטה מיום 7.1.13, והותרת שאלת ההוצאות לדיון בהמשך, לא פגעה בסופיות ההכרעה האמורה.

ההוראה שניתנה למזכירות בסיפא של ההחלטה מיום 4.4.13, לסגור את התיק, היתה אם כן, הוראה טכנית גרידא, אשר נדרשה, נוכח השהיית יישום החלטת סגירת התיק, במסגרת ההחלטה מיום 7.1.13.

יוער, כי מן הפסקה הראשונה להחלטת כב' הרשמת מיום 4.4.13, עולה בבירור, כי גם היא ראתה את הדברים באופן האמור, באומרה : "בפניי בקשת הזוכה ליתן החלטה בבקשת החייב בטענת "פרעתי". אציין וכפי שיפורט להלן, כי בתיק ניתנה על ידי החלטה ולצורך הנוחות, אשוב על חלקיה העיקריים".

הבקשה לסגירת התיק, ע"פ הוראת סעיף 19 לחוק, התקבלה אפוא, כמעט שלושה חודשים קודם ההחלטה מיום 4.4.13, ומכאן, שלא ניתן במסגרת ערעור על החלטה זו, לתקוף את עצם קבלת הבקשה בטענת "פרעתי", שנעשתה כאמור במסגרת ההחלטה מיום 7.1.13, והמערער החמיץ את המועד להגיש ערעור על עצם קבלת הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ.

הערעור נמחק אפוא על הסף.

משטרם הוגשו עקרי טעון ותיקי מוצגים, וכאשר לא התקיימה ישיבה במסגרת הערעור, ישלם המערער למשיב שכ"ט עו"ד בגין הבקשה, בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ג, 30 יוני 2013, בהעדר הצדדים.