פסק דין
העובדות העיקריות וטענות הצדדים
התובע הועסק כקופאי בחניון, מיום 29.1.12 ועד ליום 31.7.12, מועד בו פוטר מהעבודה.
התובע פנה בתביעה לתשלום שכר עבודה בגין חודש העבודה האחרון, חודש יולי 2012, בסך 4,000 ₪. כמו כן, התביעה הינה לתשלום דמי חגים בסך 680 ₪, פדיון חופשה בסך 1,020 ₪ ופיצוי חלף הודעה מוקדמת בסך 1,020 ₪.
אין כל מחלוקת בין הצדדים כי הזכויות הנתבעות לא שולמו לתובע. הנתבע הודה כי שכר העבודה בגין חודש העבודה האחרון לא שולם, וכן לא שולמו יתר הזכויות שהוזכרו בכתב התביעה. הנתבע אף לא הכחיש את סכומי התביעה ולא הציג כל חישוב נגדי.
בפני הנתבע שתי טענות עיקריות. האחת, התובע הועסק על ידי חברה בשם דרך הנדל"ן בע"מ, והנתבע לא היה המעסיק באופן אישי. הטענה השנייה הינה כי התובע מעל בכספים וגנב כספים השייכים לחברה ולפיכך אינו זכאי לתשלום הזכויות שתבע. הנתבע הכחיש מכל וכל את הטענות בדבר מעילה וגניבת כספים.
ביום 5.3.13 נשמעו עדויות הצדדים. לאחר הדיון ניתנה לנתבע הזדמנות להשלמת ראיותיו, לפי בקשתו. הנתבע אמנם הגיש עותק מתלושי השכר של התובע, העתק מכתב של ב"כ הנתבע שנשלח לתובע והעתק בדיקת פוליגרף שנערכה לתובע.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי במסמכים שהוצגו בפני, מצאתי כי הצדק עם התובע ודין תביעתו להתקבל, כפי שיפורט להלן.
התובע העיד בפני כי מעולם לא נמסרו לו תלושי שכר, ולא ידע כי הועסק על ידי חברה ובלשונו:
"אני לא מכיר את החברה. אני עבדתי אצלו. התקבלתי דרכו לעבודה. עבדתי אצלו. הוא היה גובה את הכספים של אותו יום. לא הכרתי שום בן אדם אחר.
המשכורות ששולמו לי היו על ידו בשיקים, בלי פירוט של תלוש משכורת. לא קיבלתי אף פעם תלוש משכורת. כל פעם שביקשתי ממנו את התלוש, הוא אמר שאני אקבל". (עמ' 7, שורות 1-4).
הנתבע לא חלק על הטענה כי קיבל את התובע לעבודה, ולעניין תלושי המשכורת טען כי הפנה את התובע לרואה החשבון שלו (עמ' 8, שורות 10-11). לא הוצגה בפני הודעה לתובע בדבר תנאי עבודה, שהיה על הנתבע למסור לתובע לפי דין, וכן לא קיים חוזה חתום בין הצדדים. אף אם ההמחאות שנמסרו לתובע נמשכו מחשבון חברה, מקובלת עלי טענת התובע כי לא ייחס לכך חשיבות וראה את הנתבע כמעסיקו הישיר (עמ' 7, שורות 19-20).
בנסיבות אלה, משהנתבע הציג עצמו בפני התובע כמעסיק, והפר את חובותיו לפי דין למסור לתובע תלושי שכר מדי חודש בחודשו והודעה על תנאי העבודה במועד תחילת העבודה, מתקבלת הטענה כי הנתבע העסיק את התובע באופן אישי.
אשר לטענות לפיהן התובע אינו זכאי לתשלום זכויותיו, מאחר שמעל בכספים. אף טענות אלה דינן להידחות. הנטל המוטל על נתבע, הטוען למעשים פליליים של תובע, הינו נטל מוגבר, הגובל בנטל בתחום הפלילי. בענייננו, לא הובאו כל ראיות של ממש פרט לעדותו של הנתבע עצמו. אף עדות זו לא הייתה סדורה ולא הוצגו בפני בית הדין חשבונות מסודרים בדבר הכספים שנגנבו לכאורה. יתרה מזאת, לא הובאה בפני כל ראיה כי הנתבע פנה למשטרת ישראל בתלונה נגד התובע.
יצוין, כי אף ביחס לסכומים שלטענת הנתבע נגנבו ע"י התובע, הוצגו גרסאות שונות. בכתב ההגנה נטען (סעיף 7) כי התובע לא מסר תמורה בגין כרטיסי חניה בסך 8,170 ₪, וכן הוערך כי התובע לא הנפיק קבלות שהוערכו בכ- 20,000 ₪. בישיבת ההוכחות, נקב הנתבע בסכום של 30,000 ₪ (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 23). ממשמע הדברים עולה כי הנתבע נקב סכומים כלליים ובלתי מבוססים.
אף בדיקת הפוליגרף שהגיש הנתבע לאחר תום שמיעת הראיות, אין בה כדי לבסס את טענת הגניבה שהעלה הנתבע. ראשית, הגשת המסמך אין בה כדי לאמת את תוכנו, אשר אינו מהווה ראיה כדין. שנית, לא פורטו בפני נסיבות עריכת הבדיקה והאם התובע הסכים לעריכתה, ובפרט, התובע לא הביע בפני הסכמתו להגשת המסמך כראיה. בנסיבות אלה, אין לתוצאות הבדיקה כל משקל בכל הנוגע להאשמות כלפי התובע.
ראו בהקשר זה, בין היתר, את שנפסק בבית המשפט העליון בע"א 678/86 חניפס נ' סהר פ"ד מג(4)174, כדלהלן:
"על-פי הלכתו של ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מא (1) 446, מותנית קבילותם של מימצאי בדיקה בפוליגרף, בין כ"ראיה החלטית" ובין כראיה מכלל הראיות, בהוכחת הסכמתם המוקדמת, וכן תוכן הסכמתם, של הצדדים. ומשמצא השופט המלומד, כי אין לפניו ראיה מספקת לקיומה של הסכמה מוקדמת כזאת, או למהותה, מצווה היה להתעלם כליל ממימצאי הבדיקה שהובאו לידיעתו. כך אמנם נהג השופט, ונכון נהג".
למעלה מן הדרוש יצוין, כי עיון בתוצאות בדיקת הפוליגרף מעלה, כי הבדיקה לא היתה חד משמעית והתובע נמצא דובר אמת ביחס לחלק מן הטענות ודובר שקר ביחס לטענות אחרות. עורך הבדיקה מציין בפרק הסיכום, כי עמדתו היא כי התובע מעל בכספים בהיקף נמוך מזה שנחשד בו, היקף שהוא מעריך כמאות שקלים. לפיכך, יוצא כי אף הבדיקה עצמה כלל אינה מבססת את טענת גניבה שנטענה במסגרת הליך זה.