דהאן נ' בנישו ואח'

פסק דין

התביעה הנדונה הוגשה על סך של 1,894 ₪ בגין פגיעה ונזקים שנגרמו לרכב התובע.

לטענת התובע ביום 17.8.1 בסביבות השעה 15:00, נסע רכב התובע בנתיב הימני ברחוב בן גוריון בטיילת בבת ים. רכב הנתבע, אשר עמד בצידו הימני של הכביש פתח בפתאומיות וללא נקיטת אמצעי זהירות את דלת רכבו וגרם לנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי מטעם התובע.

הנתבע, שהוא הבעלים של הרכב והנתבעת 2, שהיא המבטחת של רכבו, הגישו כתב הגנה. בכתב ההגנה נטען כי הנתבע חנה את רכבו בצמוד למדרכה, כאשר דלת רכבו הייתה פתוחה כ- 5 ס"מ, היינו כמעט טרוקה. הנתבע ישב ברכב ושוחח בטלפון לפתע הרגיש חבטה חזקה בכנף האחורית שמאלית ולאחר שניה - שתיים הבחין ברכב התובע ממשיך לנסוע בצמוד לרכבו ואגב כך דלתו השמאלית קדמית של רכבו נפגעה. הנתבע יצא מהרכב וראה כי אישה פגעה ברכבו כאשר עימה ברכב שני תינוקות. האישה התנצלה ומסרה כי איבדה שליטה על הרכב שכן התינוקות בכו ברכבה, הנתבע בדק שהכל בסדר עם האישה והתינוקות והחליף עימה פרטים. לטענת הנתבע, נהגת רכב התובע, היא אשר גרמה לתאונה. לטענת הנתבע אופי ומוקדי הנזק ברכבים תומכים בגרסתו לאופן התרחשות התאונה.

במועד הדיון בתיק נשמעה עדותה של הגב' יפעת דהאן (להלן: "הנהגת") אשר נהגה ברכב התובע במועד התאונה, ועדותו של הנתבע.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק אני קובעת כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

אציין כי התרשמתי מעדותו של הנתבע ואני מעדיפה אותה על פני עדותה של הנהגת.

ראשית אציין כי תיאור התאונה על ידי הנהגת אינו מתקבל על הדעת. הנהגת טענה בעדותה כי הנתבע אמר לה שהבן שלו הוא שפתח את הדלת ולא שם לב. הנהגת טענה כי הנתבע טען בפניה כי בנו הוא אשר פתח את הדלת. אולם הדלת אשר נפתחה ואשר גרמה לתאונה הייתה הדלת של הנוסע היושב ליד הנהג, וטענה כי בנו של הנתבע הוא אשר פתח את הדלת אינה סביר. טענה אשר אינה הגיונית שכן על מנת שרכב התובע ייפגע היה על הדלת מצידו של נהג –הנתבע להיפתח. רק לאחר שהנהגת נשאלה מספר פעמים על ידי בית המשפט, השיבה הנהגת כי הדלת אשר נפתחה הייתה הדלת ליד הנהג.

עוד ציינה הנהגת בעדותה כי כאשר נסעה פתאום התנפצה לה המראה מצד ימין שכן הנתבע פתח את דלת רכבו וכל הזכוכיות עפו עליה. לעניין זה אציין כי לא ברור כיצד עפו על הנהגת הזכוכיות, שעה שהמראה שנשברה הייתה המראה מימין, בעוד הנהגת יושבת בצידו השמאלי של הרכב. עוד אוסיף כי מעיון בתמונות אשר צורפו לתביעה עולה כי המראה אומנם נשברה אך לא עפו ממנה זכוכיות והיא נותרה בשלמותה, וזאת בניגוד לטענת הנהגת.

מעבר לאמור, אני מקבלת את עדותו של הנתבע לגבי אופן התרחשות התאונה. לעניין זה ציין הנתבע כי אכן השאיר את דלת רכבו מסוג פורד אקונוליין, כ- 10 ס"מ פתוחה. עוד תיאר כי הנהגת היא זו אשר סטתה מנתיבה, כאשר המדובר בנתיב רחב, ונכנסה בו וכי תחילה היא התנגשה באמצע הרכב שלו והמשיכה קדימה.

על אף קביעתי כי הנהגת היא אשר אחראית להתרחשות התאונה, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש בהתנהלותו של הנתבע, אשר השאיר את דלת רכבו פתוחה, בייחוד כאשר המדובר ברכב גדול מסוג הרכב של הנתבע והמראה שבו בולטת יותר ממראה רגילה, כדי ליצור סיכון לנוסעים בכביש, סיכון אשר עלול להגביר את הסיכוי להתרחשותה של תאונה. על כן לטעמי יש בהתנהלותו של הנתבע אשם מסוים להתרחשותה של התאונה, כאשר אני מעמידה אשם זה בשיעור של 20%. על כן אני קובעת כי יש לחייב הנתבעים בסך של 339 ₪.

סוף דבר

הנתבעים ישלמו לתובע את הסך של 339 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, בהן מרבית תביעתו של התובע נדחתה, אינני עושה צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אב תשע"ג, 18 יולי 2013, בהעדר הצדדים.