דגן נ' גאלי

פסק דין

רקע ועובדות

1.בפני תביעה כספית על סך 32,700 ₪, שעניינה פיצויים על פי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק"), המאפשר לקבוע פיצויים עבור לשון הרע, גם ללא שהוכח נזק כלשהו. התובע הוא מדריך תיירים ותיק, והנתבע הוא נהג אוטובוס תיירים, אף הוא בעל שנות ניסיון רבות במקצועו.

2.אין חולק בעובדות הבאות:

בנובמבר 2011 שימש הנתבע כנהג אוטובוס של קבוצת תיירים מארצות הברית, בראשות הכומר דייויד קניסטרצי, ובמהלך הטיול, עקב מחלת המדריך שהחל בליווי הקבוצה, הוזעק התובע לשמש מדריך מחליף, ומילא תפקידו זה עד לתום הטיול, מספר ימים לאחר מכן.

כמקובל בענף, שילמו אנשי הקבוצה לתובע ולנתבע תשר בסכום מסוים. בנוסף לתשר זה, מסר הכומר לידי התובע תיק פלסטיק שקוף, ובו סכום מסוים, כתשר נוסף עבור התובע והנתבע.

בתום הטיול, לאחר שירדה הקבוצה בנמל התעופה, הביע הנתבע בפני התובע את חשדו, כי התובע נטל לידיו, שלא כדין, את השטרות הגדולים מתוך תיק הפלסטיק, והותיר בו רק את הכסף הקטן. לאחר חילופי דברים קשים, דרש התובע כי השנים יגשו אל קבוצת התיירים, שעדיין היתה בקרבת מקום, ושם הציג בפני הכומר את חשדות הנתבע כלפיו. הכומר אישר כי הסכום שבתיק הוא הסכום שהיה בו.

בסמוך לאחר מכן, כתב הכומר מכתב לחברת גורדון טורס, מארגנת הטיול ומעסיקת התובע, ובו תיאור, בין היתר, את הארוע המדובר. חברת גורדון טורס פנתה לחברת מאיה טורס, בה עובד הנתבע, וזו ערכה לנתבע שימוע, שהסתיים בלא ממצאים ובלא הסקת מסקנות.

התובע טוען, עם זאת, כי מאז המקרה נפוצה השמועה, ונהגים ועמיתים שואלים אותו לפשר העניין. הנתבע טוען, מנגד, כי הוא לא סיפר לאיש, לבד מהשימוע שנערך שלא ביזמתו.

3.לבד מכך, הצדדים חלוקים בפרטים שוליים המשלימים תיאור זה, אולם רובם אינם רלבנטיים להכרעה בתביעה, ולא אדון בהם (כך, למשל, הם חלוקים בשאלה אם לאחר קבלת תיק הפלסטיק הכניסו התובע לכיסו ונשא אותו עמו פרק זמן – כשעניין זה יכול היה להיות רלבנטי אילו התגונן הנתבע בטענת "אמת דיברתי", אולם לא נראה כי כיום עומד הנתבע על הטענה כי התובע אכן גנב מהתיק כסף, ומכל מקום, לבטח שלא הוכיח טענה זו ולא התיימר להוכיחה; או, למשל, בשאלה אם הנתבע נותר באוטובוס כשירדה קבוצת התיירים עם המדריך לאכול, או שאכל עמם במסעדה, כשלנקודה זו אין כל רלבנטיות שהיא לעניין, וכיו"ב).

4.נקודה אחת החשובה לענייננו, היא השאלה אם הנתבע מבין את השפה האנגלית. הנתבע טוען, כי השיחה שהתקיימה עם הכומר לאחר הטחת הדברים בסוף הטיול התנהלה בין התובע לבין הכומר, בלבד, והנתבע לא יכול היה לדעת מה נאמר. התובע, מאידך, טען שהנתבע השתתף אף הוא בשיחה, או לכל הפחות האזין לה, וכי הוא מבין אנגלית ואף יכול לדבר בשפה זו.

5.אקדים ואומר, שבמחלוקת זו, ומבלי לבחון את הנתבע באנגלית, אני מקבל את גרסת התובע, וזאת בעיקר מאחר שלא סביר בעיני שנהג אוטובוס, העובד עם תיירים שנים רבות, כגרסת הנתבע, לא יבין אנגלית בסיסית, לפחות, כשלהערכה זו מצטרף גם האמור במכתבו של הכומר, שצורף לכתב התביעה, כי ב"תפר" שבין מחלתו של המדריך הראשון לבין הצטרפותו של התובע לקבוצה, פעל הנתבע כראוי, וסייע בהדרכת הקבוצה עד להגעת התובע. אמנם, המכתב אינו יותר מאשר עדות שמיעה, אולם כחיזוק לגרסת התובע ולמסתבר מהיגיון החיים, אני מקבל אותו כראיה לעניין זה, וקובע כעובדה, כי הנתבע מבין אנגלית ברמה מספקת לצורך הליך זה.

6.התובע טוען, איפוא, על פי העובדות דלעיל, כי הנתבע הוציא את דיבתו רעה, כשהאשים אותו בגניבת הכסף. כל שנותר לקבוע עתה הוא, האם אכן כך היה.

הדיבה

7.למעשה, עניין לנו ב-3 נקודות זמן: באוטובוס, בעת חילופי הדברים; בשיחה עם הכומר; ובהפצת השמועה בחוגים המקצועיים של התובע.

8.קל לקבוע, כי האירוע באוטובוס, הגם שעל פי תיאורם של שני הצדדים, הסעיד עד מאד את התובע (הנתבע אף מייחס לו תקיפה פיזית של הנתבע באותו מעמד), לא הגיע כדי לשון הרע, בהעדר אזן שומעת.

9.בשיחה בפני הכומר והנוסעים (ולשיטת התובע, עוד מאות אנשים, אם כי סביר להניח, ואף התובע מסכים, כי אלה לא הקשיבו לשיחה, וממילא לא הכירו את המעורבים), אמנם הוצאה דיבתו של התובע רעה, במחדל יותר מאשר במעשה – וזאת בכך שהנתבע, אשר כנראה סבר עדיין שהתובע אכן נטל כסף מהתיק, לא חזר בו מהדברים, חרף הבהרות הכומר. את הסברו של הנתבע, כי לא הבין את תוכן השיחה, דחיתי, כאמור לעיל. לבטח שהדברים היו אמורים להיות ברורים לו מהקשרם, היישר לאחר השיחה באוטובוס.

10.באותו שלב שלישי, שם לטענת התובע הוא מקבל פניות מנהגי אוטובוס אחרים, לאור השמועה שנפוצה, מצויה מרכז הכובד של הדיבה, שכן בעוד השלב השני היה בפני קבוצת תיירים זרה, שלא נשארה בארץ ולא צפויה להמשיך לבוא במגע עם התובע, וממילא לא האמינה להאשמות, הרי שהשלב השלישי הוא בפני עמיתים ואנשים אחרים שהתובע בא עמם במגע במסגרת עבודתו. עם זאת, השלב השלישי כלל לא הוכח בפני: התובע לא הזכירו ולו במילה בכתב התביעה, שם הוא מתייחס לעגמת הנפש הרבה שנגרמה לו עד תום השלב השני; וכן לא הובא בפני בדל ראיה אובייקטיבית שתתמוך בכך, כגון: עדות של נהג או עמית למקצוע, וכיוצא-באלה.

11.נמצאנו מתמקדים, איפוא, בשלב השני, הוא היחיד שהוכח, ולמעשה אף אינו שנוי במחלוקת (כפוף לסוגיית מידת שליטת הנתבע בשפה האנגלית, שהוכרעה לעיל). שלב זה, ומעמד זה, הוא היחיד לגביו ניתן לקבוע שהנתבע הוציא דיבת התובע רעה.

הגנה אפשרית