דגן ואח' נ' בנק מרכנתיל

פסק דין

התביעה

מונחת לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לתובעים, לטענתם, כתוצאה מחשיפת פרטיה של תוכנית חסכון שלהם, בפני צד ג', זאת כתוצאה מפעולה שביצע הנתבע הוא הבנק (להלן: "הבנק").

התובעת 1 (להלן: "התובעת") מנהלת בבנק מספר חשבונות.

התובע 2 (להלן: "התובע") מתגורר עם הנתבעת. הוא גרוש ואב לקטין ועל פי כתב התביעה והתצהירים, עוזר הוא לתובעת, נכה המרותקת לכסא גלגלים.

בתאריך 1.3.2000 פתחה התובעת תוכנית חסכון בבנק, על שמו של בנו הקטין של התובע. הכספים אשר הופקדו בתוכנית היו, על פי הטענה, כספיה של התובעת, אולם הם הופקדו על שם בנו של הנתבע 2, כיוון שאותה עת היו נגד התובעת תיקי הוצאה לפועל אשר נפתחו בגין המחאות אשר נגנבו ממנה והתובעת ביקשה לשמור על כספה לעצמה. התובעת הורתה לבנק כי הכתובת למשלוח דברי דואר ביחס לתוכנית החיסכון תהיה כתובתה של התובעת. לטענת התובעת, פתיחת תוכנית החיסכון על שם בנו של התובע היתה על פי המלצת עובד הבנק.

משך תקופה נשלחו, לטענת התובע, מכתבי הבנק, אכן, לכתובתה, עד אשר בשנת 2002 פעל הבנק בניגוד להנחיה ושלח דבר הדואר הנוגע לתוכנית החיסכון לכתובתה של גרושתו של התובע (להלן: "הגרושה") שם מתגורר בנו הקטין של התובע כדרך קבע. לטענת התובעים, בעקבות קבלת דבר הדואר, פתחה הגרושה בהליכים משפטיים נגד התובע בין היתר להגדלת סכום המזונות. התובעים טענו כי הכספים שייכים היו לתובעת בלבד ובשל מחדלו של הבנק והתנהגותו נפגעו הם שניהם בשמם הטוב וכן נאלצו לשלם כספים עבור הוצאות משפטיות אשר אלמלא מחדלו של הבנק לא היו נדרשים להם.

לטענת התובעים, שימשה תוכנית החיסכון כראיה בידי הגרושה, לצורך הוכחת היותם ידועים בציבור ולהחלת חזקת השיתוף דבר אשר היו לו השלכות כספיות משמעותיות במערכת היחסים שבין התובע לגרושתו במסגרת הסכסוך המשפטי ביניהם. כמו כן, טענו התובעים כי האירוע גרם לפגיעה במערכת היחסים ביניהם ולאור הפגיעה המצטברת כאמור, זכאים הם לפיצויים - הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית.

יצויין כי בסיכומיהם, נוספה לתובעים טענה אשר לא בא זכרה בכתב התביעה והיא בגדר הרחבת חזית אסורה, כי ניתן לתובעים יעוץ כושל על ידי פקיד הבנק. לטענה זו יוחד חלק נכבד בסיכומי התובעים, אך כאמור, המדובר בהרחבה חזית אסורה.

טענות הבנק

לטענת הבנק, התובעים נכנסו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים ותוך כוונה לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט. לטענתו, התובעים הינם ידועים בציבור משנת 1995 ולפי הילכת השיתוף, כל הנכסים אשר ברשות אחד מבני הזוג שייכים במחצית לבן הזוג השני. אי לכך, ממילא, מחצית מהכספים אשר מוחזקים בתוכנית החיסכון שייכים לתובע. עוד טען הבנק כי כל ההליכים המשפטיים אשר נפתחו נגד התובעים, בדין הם. התובעים ניסו להעלים את הכספים כדי להגן עליהם מפני הליכי הוצאה לפועל אשר נפתחו הן נגד התובעת הן נגד התובע. התנהגות זו עולה כדי חוסר תום לב ניכר אשר מאיין את זכותם של התובעים לפיצוי כלשהו. בנוסף טוען הבנק כי התובעת פנתה אל נציגי הבנק במודע ומתוך כוונה להעלים את הכספים. לכל הפחות, ככל שלא התכוונה להעלים את הכספים מפני נושיה, לא נתנה התובעת טעם המניח את הדעת מדוע אם כן פתחה את תוכנית החיסכון על שמו של בנו הקטין של התובע. לאור כל האמור טען הבנק כי יש לדחות את התביעה.

יובהר כי הבנק אינו מכחיש את משלוח המכתב אל כתובת בן התובע, אצל גרושתו, ועל כן, בין הצדדים לא קיימת מחלוקת עובדתית של ממש. הבנק הודה במכתבו אל התובעת, מכתב הנושא תאריך 30.4.02 כי כבר במועד פתיחת התוכנית הוזנה כתובת בנו של התובע ככתובת למשלוח דואר ומאז לא שונתה, הבנק הודה באותו מכתב כי הזנת כתובת זו בוצעה בניגוד להוראת התובעת וזאת על יסוד הנתונים המופיעים במרשם התושבים. באותו מכתב, הביע הבנק התנצלותו על הדבר.

דיון

אחר ששמעתי את העדים ואחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. המדובר בתביעה אשר הורתה והולדתה במעשים פסולים ובחוסר תום לב במטרה להשיג רווח ממעשה פסול של ניסיון הברחת נכסים אשר נכשל. למעשה, מבקשים התובעים כי בית המשפט ייתן ידו למעשיהם הפסולים ועוד, טוענים התובעים לנזקים מנזקים שונים, אשר אף לא אחד מהם הוכח כדבעי.

אסביר טעמיי אלו.

מעמדם האישי של התובעים ומשמעות הדבר

התביעה מתבססת, בין היתר, על הטענה כי כספי תוכנית החיסכון היו של התובעת בלבד ועל כן, בכך שהועבר המידע אודות התוכנית לכתובת בנו של התובע, אצל הגרושה, נחשף בפניה מידע אשר שימש אותה, ואת בתי המשפט, בהליכים משפטיים שנקטה הגרושה כנגד התובע וכל זאת כאשר הכספים היו שייכים לתובעת, באופן בלעדי. באותם הליכים נקבע כי מחצית הכספים שייכים לתובע ובכך, ניזוקה התובעת.

מכאן גם ברורה הסיבה בעטיה טענו התובעים בכתב התביעה ובתצהיריהם, כי הינם, לכאורה, ידידים ותו לא. טענה זו התבררה כמצג שקרי, זאת על יסוד עדויותיהם, כאשר מתברר כי חיים הם יחדיו כבר משנת 1995 (ראו עמ' 14 ש' 7-8 ובהמשך עמ' 15 ש' 29-30 וכן עמ' 8 ש' 28-29) ומנהלים קשר של בני זוג וניהול בית משותף, על כל המשתמע מכך. לא זו אף זו, הדבר אף התברר בערכאות משפטיות בהליכים קודמים אשר בהם היו מעורבים התובעים והוכרע כי התובעים הינם ידועים בציבור. כך נקבע בפסק דינה של כב' השופטת עירית הוד בה"פ 154/07 נאווה דגן נ' חיים ויצמן ורינה ויצמן (22.1.2008) וכך אף נפסק בפסק דינו של כב' השופט סארי ג'יוסי בתמ"ש 6992/98 חיים ויצמן נ' אביב ויצמן ורינה ויצמן (31.10.2005).

חרף זאת, התובעים בכתב תביעתם ובתצהיריהם לא רק שלא מוסרים את עובדת היותם ידועים בציבור, אלא שהם אף מתארים את מערכת יחסיהם כאילו המדובר בעזרה של התובע לתובעת, המרותקת לכסא גלגלים, עזרה ותו לא. דומה כי הטעם להסתרה זו הוא הרצון להציג את כספי תוכנית החיסכון ככספים של התובעת בלבד, אולם עניין זה יש לראות בחומרה, שכן המדובר בפגם חמור ביותר בכתב התביעה ובתצהיריהם ובכלל בהתנהלות התובעים.

עיון בפרוטוקול מלמד כי התובעים ניסו להתחמק ממתן מענה ברור לשאלת מהות יחסיהם. כך, למשל, התובע: