דבש נ' דבש

החלטה

1.הנתבע הגיש ביום 20.5.12 בקשה לביטול פסק דין מיום 27.2.08 שניתן כנגדו בהעדר הגנה.

הנתבע בתצהירו בתמיכה לבקשה טוען כי לא קיבל כל הודעה על קיום ההליך המשפטי כנגדו ואף כתב התביעה לא נמסר לו ואף אם מצויה חתימתו על אישור המסירה, הרי שזו אינה חתימתו ואין הוא יודע מי חתם עליו.

באשר להגנתו כנגד התביעה, טוען הוא כי הוא אינו אשם בתאונה שבעקבותיה הוגשה כנגדו התביעה וכי דווקא התובע הוא זה אשר אשם בהתרחשותה.

לבסוף, טוען הנתבע כי נודע לו על קיום ההליך לפני זמן קצר, לאחר שנודע לו כי רכבו עוקל.

2.התובע מתנגד לבקשה וזאת, בין היתר, מהטעמים הבאים:

ראשית, הבקשה הוגשה באיחור ניכר.

שנית, כתב התביעה נמסר כדין לידי הנתבע בעצמו, אשר אף חתם עליו. לעניין זה, מפנה ב"כ התובע לזהות בין החתימות המופיעות הן על גבי אישור המסירה והן בתצהירו בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין.

שלישית, לאר מתן פסק הדין ומשלא מילא אחריו הנתבע, נאלץ התובע להגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ותיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 28.12.11, והאזהרה נמסרה לידיו ביום 31.1.12.

רביעית, אין לנתבע כל הגנה ראויה כנגד התביעה. האמור בתצהירו הינו הכחשה גורפת וסתמית של האמור בכתב התביעה וזאת מבלי לפרט אחת לאחת את גירסתו המלאה.

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על פי הוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש להגיש בקשה לביטול בתוך 30 יום מיום שהומצא לו פסק הדין. ככל שהבקשה אינה מוגשת במועד, הרי שבטרם ידון בה בית המשפט על בעל הדין להצטייד בארכה מתאימה מבית המשפט. במסגרת בקשה למתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסק דין, עליו להצביע על טעם מיוחד אשר בעיקרו הינו בטעם שאינו בשליטתו וצפייתו של בעל הדין.

בנסיבות שבפניי, כל שטען הנתבע בתצהירו שניתן ביום 13.5.12 הוא כי הפעם הראשונה בה נודע לו ההליכים נגדו היה לפני זמן קצר, כאשר קיבל הודעה על הטלת עיקול על רכבו. משלא ציין הנתבע את המועד המדויק בו נודע לו על מתן פסק הדין כנגדו, אין בידי בית המשפט כל אפשרות לדעת האם הבקשה היא במועד אם לאו. מחדלו של הנתבע באי ציון המועד המדויק של קבלת פסק הדין פועלת לחובתו ובעניין זה אין לו אלא להלין על עצמו. ציון המועד בו נתקבל העיקול הינה פעולה פשוטה אשר יכולה להיות נתמכת בצירוף העתק ההודעה על הטלת העיקול שנשלחה אליו.

אם לא די באמור לעיל, הרי שהתובע, במסגרת בקשתו, הצהיר כי הן לאחר הגשת התביעה ומסירת האזהרה מטעם לשכת ההוצאה לפועל נוהל ביניהם מו"מ להגיע להסדר, אך הליך זה לא הניב פירות ולפיכך, לשיטתו, הנתבע ידע גם ידע על הגשת התביעה והליכי ההוצאה לפועל.

גירסה זו לא זכתה למענה מטעם הנתבע.

בנוסף לאמור לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבע הביא ראיה כלשהי לטענתו כי אינו חתום על אישור המסירה. לעניות דעתי, אף בעין בלתי מזוינת ניתן בנקל להבחין ביותר מאשר זהות בין חתימת הנתבע על תצהירו ובין זו המופיעה באישור המסירה.

מכל הטעמים הנ"ל יש לקבוע כי כתב התביעה והן האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל הומצאו כדין לנתבע.

הנתבע, מטעמיו, בחר שלא להגיש כתב הגנה במועד ורק כעבור כ-4 שנים מיום המצאת כתב התביעה וכשנה מיום המצאת האזהרה נזכר לעתור לביטול פסק הדין.

המדובר בפרק זמן משמעותי מצד אחד והעדר כל סיבה למחדל זה מצד שני.

4.לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.