דביר נ' מועצה אזורית לב השרון

פסק דין

1.התובעת הגישה תביעתה זו לתשלום קצובת נסיעה. הגם שלטענת התובעת היתה זכאות לתשלום קצובה זו החל משנת 1999, היא העמידה את תביעתה משיקולי אגרה מתחילת ינואר 2003 ועד סוף תקופת עבודתה אצל הנתבעת ינואר 2010.

2.במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בבית הדין העידו התובעת עצמה ומר יצחק יצחק סגן ראש המועצה כיום ומזכיר המועצה בעבר, מטעם הנתבעת.

3.לאחר שהתרשמתי מבעלי הדין כפי שהופיעו ונחקרו בפני ועיינתי ביתר מסמכי התיק לרבות המוצגים שהוגשו, להלן החלטתי:

אין מחלוקת כי התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך 34 שנה בתפקיד קצינת ביקור סדיר במוסדות חינוכיים וכי מילוי תפקידה היה כרוך בנסיעות לבתי ספר ופנימיות באזור המועצה ואף מחוצה לו.

התובעת קיבלה החזרי הוצאות עבור הנסיעות בדרך של מכסת ק"מ אשר שולמו לה מידי חודש בחודשו בכפוף למילוי דו"ח נסיעות תחת רכיב שכר שכונה בתלוש השכר "הוצאות משתנות נטו".

החל מ- 30.11.89 הוגדלה מכסת הק"מ לתובעת עד ל- 1,000 ק"מ כאשר אם דווחה על למעלה מ- 1,000 ק"מ בחודש קיבלה עפ"י דיווחיה למרות המכסה המקסימלית שאושרה לה. אין אף חולק כי השתמשה ברכבה הפרטי לצורכי עבודתה .

לטענת התובעת היא זכאית לקבל מהנתבעת בנוסף להחזר הוצאות הנסיעה, כאמור, גם קצובת נסיעה, וזאת מכח הנחיות חוזר מנכ"ל והנחיות החשב הכללי ומכח הנוהג המקובל במקום עבודתה.

4.התובעת בכתב תביעתה, בסע' 5, טענה בניסיון לבסס את זכאותה, כי מקור זכאות זו בחוזר מנכ"ל והנחיות החשב הכללי אשר אף הוגש מטעמה ת/5.

בסיכומיה טענה לראשונה כי המקור הינו צו ההרחבה הכללי במשק לענין זכאות לנסיעות. מעבר לעובדה שמדובר בטענה חדשה שעלתה לראשונה רק בסיכומי התובעת, הרי שאף אין מקום ליישמה בעניינה של התובעת.

סעיף 6 לצו ההרחבה קובע כי ההחזר לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו ואילו לתובעת ניתן תשלום ק"מ מהבית לעבודה בתשלום שניתן ע"י הנתבעת.

זאת ועוד, מעדות התובעת עלה במפורש כי מכסת הק"מ שלה כללה גם את נסיעותיה מביתה למקום העבודה ולא רק הנסיעות בין מוסדות החינוך בהם ביקרה כחלק מעבודתה.

5.אף פסק הדין אליו הפנתה התובעת בסיכומיה אינו רלבנטי לענייננו שכן כלל לא עולה מאותו פסק דין כי עובד זכאי לקבל מהמעביד קצובת נסיעה בנוסף לתשלום הוצאות נסיעה בדרך של מכסת ק"מ הכוללת נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה.

6.גם הטענה החלופית של התובעת בכתב תביעתה לנוהג הקיים, כביכול, לענין זה אצל הנתבעת לא הוכחה. התובעת לא הביאה כל עדות ואף לא הציגה כל מסמך או ראיה לקיומו של נוהג כזה והסבירה את אי הצגתם ברצון לשמור על פרטיותם של חבריה לעבודה.

אפילו בקשה התובעת אכן להגן על פרטיותם של צדדים שלישיים לתיק זה, הרי יכולה היתה להציג תלושים שהפרטים המזהים בהם מושחרים כמקובל במקרים כאלה, ואולם גם הדבר הזה לא נעשה.

משכך, לא הוכח כלל קיומו של נוהג כאמור אצל הנתבעת, נוהג שהוכחש על ידי הנתבעת.

7.כמו כן, בצדק, טענה הנתבעת בסיכומיה לקיומו של ויתור ו/או השתק ומניעות מכח מצג, שהרי לטענת התובעת עצמה בעדותה ידעה שנים רבות ולפחות משנת 2001, היינו כ- 10 שנים טרם סיום עבודתה, על זכאותה, כביכול, לקצבות נסיעה ואולם לא הביעה בפני מי מהממונים עליה אצל הנתבעת כל טרוניה על כך ולא פנתה במישרין לכל גורם אצל הנתבעת בבקשה או ברור לענין זה.

הגורם היחיד עמו דיברה לפי עדותה היה חבר ועד, עמו היתה מיודדת לדבריה, שהמליץ לה לרדת מהענין, ולאחר מכן לפי עדותה שלה לא פנתה לאף גורם אחר משהחליטה לוותר.

יצוין, כי בעבר היו פניות של התובעת לנתבעת, למשל, בנושא גובה החזרי הוצאות הנסיעה כעולה ממוצגים שהוגשו נ/2, נ/3 ו- נ/4 והם אכן הועלו כתוצאה מפניותיה.

לפיכך, על פניו לא היתה כל מניעה כי התובעת היתה פונה ומנסה לברר את זכאותה לקצובת נסיעה ככל שסברה כי זו אכן מגיעה לה. הסברה של התובעת לאי פעולתה כאמור עקב חשש אינה משכנעת.