דארי נ' מדינת ישראל

החלטה

מונחת בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון נהיגה שהושתה על המבקש ע"י קצין משטרה למשך 60 ימים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק החקירה מטעם המשיבה החלטתי לקבל את הבקשה.

מבוא

ביום 27.05.13 בשעה 07:30 לערך, נהג המבקש ברחוב בתי הספר בעיסוויה, ופגע בילד הולך רגל, אשר פי העדויות שבתיק המאשימה נדחף לכביש על ידי חברו. כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו.

ביום 09.06.13, לאחר שימוע שנערך למבקש הוחלט על ידי קצין המשטרה לפסול אותו מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 יום מהנימוק: "מדובר בנהג שפגע בהולך רגל ליד בית ספר ופצע אותו קשה. מדובר בקרבה לבית ספר בו ילדים יצאו לכביש. יסוד סביר שיוגש כ"א. לחובתו של הנהג 109 הרשעות קודמות".

עתה, עותר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הפסילה שכן לטענתו התאונה ארעה שלא באשמתו שכן הוא נסע במהירות מינימאלית אולם, הילד התפרץ באופן פתאומי לכביש ונפגע מכנף הימנית של רכבו. לטענת המבקש, הוא עובד כנהג הסעות ורישיונו מקור פרנסתו.

הצדדים הסמיכוני ליתן החלטה על סמך הבקשה והחומר המצוי בתיק החקירה אשר הוגש לעיוני.

דיון והכרעה

הלכה ידועה בהקשר לבקשה לביטול פסילה מנהלית קובעת כדלקמן:

"כידוע, השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בענין פסילה מנהלית מלהחזיק רשיון נהיגה היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור. בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן?..." (בש"פ 9849/02 בלטנר חיים נ' משטרת ישראל, (פורסם בנבו, 27.11.02)

סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") קובע, כי באם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום, אזי בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 יום.

משכך, עלי לבחון האם היה לקצין המשטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום כנגד המבקש. לאחר מכן, אשקול האם ביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור בהתאם לסעיף 48 לפקודת התעבורה.

האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש?

מעיון בתיק החקירה, ניתן ללמוד כי מדובר בתאונה שארעה בסמוך לבית ספר. מהראיות בתיק עולה, כי משטרה ואמבולנס לא הוזמנו למקום התאונה, והילד פונה לבית החולים על ידי המבקש. רק ביום 03.06.13, התקבלה הודעה במשטרה על קרות התאונה וזאת בהתבסס על ההודעה שמסר אביו של הילד.

ביום 03.06.13 מסר המבקש את הודעתו הראשונה בדבר התאונה. המבקש מסר כי הוא נהג במהירות נמוכה 15 - 20 קמ"ש לערך וזאת מאחר וידע לו כי ישנו בית הספר במקום. המבקש מסר כי הילד חצה מכיוון ימין והוא לא יכול היה להבחין בילד "כי במקום יש גם רכב וגם קיר..." (ש' 27). בתמיכה לטענתו צירף המבקש 6 תמונות שצולמו על ידו למחרת היום לעניין מקום התאונה, כיוון החצייה של הילד והנזק שנגרם לרכבו.

ביום 09.06.13, נחקר המבקש שוב תחת אזהרה וחזר וטען כי התאונה ארעה שלא באשמתו שכן הילד נדחף לכביש והוא לא יכול היה להבחין בו הן לאור הפתאומיות והן לאור שדה הראייה המוגבל שהיה במקום.

מעיון בתיק החקירה עולה כי כבר ממזכר שנערך ביום 03.06.13 ע"י החוקר רס"ר רביע שאהין עולה כי בשיחת טלפון שערך עם אביו של הילד, נשאל האב כיצד ארעה התאונה והוא השיב כי הילד סיפר לו ששיחק בכניסה לבית הספר ונדחף לכביש על ידי ילד אחר. כך גם מסר אביו של הילד בהודעתו למשטרה מיום 09.06.13: "הבן שלי נאסר סיפר לי שהוא שיחק מחוץ לבית הספר בכניסה לבית הספר ליד השער וחבר דחף אותו לכיוון הכביש" (ש' 6 – 7).

לא נעלם מעיני כי החבלות אשר נגרמו לילד הן חבלות קשות אולם, מניתוח הראיות עד כה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, אני קובע כי אמנם בשלב זה קיימות בידי המשיבה ראיות לכאורה המבססות את פגיעתו של המבקש בהולך הרגל, אולם נותרה בסימן שאלה אחריותו של המבקש לקרות התאונה. לא נבדקה טענתו של המבקש לפיה שדה ראייתו לכיוון ימין היה מוסתר שכן קיים במקום קיר וחנו במקום רכבים מביניהם התפרץ הילד לכביש. זאת ועוד, גרסתו של המבקש לפיה הילד התפרץ לכביש במפתיע נתמכת בהודעתו של אביו של הילד, מר מחמד אבו ריאלה, ממנה עולה כי הילד נדחף לכביש על ידי ילד אחר.

משכך הגעתי למסקנה כי בשלב זה, מחומר הראיות המצוי בתיק החקירה, לא היה יסוד להנחה כי יוגש כתב אישום כנגד המבקש ולטעמי התאונה היא בבחינת תאונה בלתי נמנעת.