ד' נ' ט' ואח'

לפני שתי תביעות הנובעות מעסקה ליבוא אישי של רכב מארצות הברית.

בהסכם מיום 23.11.14, רכשה התובעת 2 מהנתבעת 2 רכב משומש, מרצדס, אשר התחיבה הנתבעת 2 לרכוש בארה"ב ולייבא לישראל. בתמורה, התחייבה התובעת לשלם סך של 385,000 ₪, אשר חלקם (308,000 ₪) ישולמו במזומן, ויתרתם (77,000 ₪) ישולמו באמצעות העברת בעלות הנתבעת ברכב אחר, ג'יפ טוארג.

התמורה לה התחייבה התובעת בהסכם הועברה, ברם מסירת הרכב שנרכש התעכבה במשך כ- 5 חדשים והרכב נמסר רק ביום 1.4.15, כנגד מסירת הרכב האחר לנתבעים. בהמשך, נוכח מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, כלל לא הועברה לנתבעים הבעלות ברכב האחר, אותו ג'יפ טוארג, וזה הוחזר לתובעים.

על רקע זה מעלים הצדדים זה כלפי זה טענות שונות, כשכל צד מייחס למשנהו הפרה יסודית של ההסכם.

לטענת התובעים, הפרו הנתבעים את ההסכם והונו אותם, שכן הרכב שנמסר להם כלל לא היה זה שנרכש לפי ההסכם, ואף זה נמסר באיחור ניכר ובלא השלמת תקינה ומסמכי העברת בעלות. על הפרות אלו עותרים התובעים לצווי עשה ולחיוב הנתבעים בפיצויים בסך של 158,000 ₪.

לטענת הנתבעים מאידך, דווקא התובעת 2 היא זו שהפרה את ההסכם ולא עמדה בהתחייבויותיה, אף שהנתבעים עמדו בהתחייבויותיהם במלואן. ההפרה שמייחסים הנתבעים לתובעת 2 מתייחסת לאי העברת הזכויות ברכב האחר, בג'יפ הטוארג, ובגינה עותרת הנתבעת 2 לפיצויים בסך של 140,152 ₪.

המחלוקות באשר לשאלת זהות זה שהפר את ההסכם ומשמעות אותה הפרה שתימצא – עומדות במוקד שתי התביעות שאוחדו.

העובדות

1. הנתבעת 2, חברת נ.ט. דרים קארס ייעוץ בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית העוסקת בייבוא אישי של רכבים. הנתבע 1, נועם טאוזר (להלן: "הנתבע") הינו בעל השליטה ומנהלה של הנתבעת.

   התובעים הינם בני זוג, עורכי דין במקצועם. לשם הנוחות יכונה התובע 1 "התובע", והתובעת 2 תכונה "התובעת".

2. במהלך ספטמבר 2014 בקשו התובעים לרכוש רכב. במהלך הבדיקות שעשו נוצר קשר בין התובעים לבין הנתבע, והחל משא ומתן לקראת אפשרות כריתת הסכם ליבוא רכב משומש מארה"ב ביבוא אישי.

   ביום 19.10.14 נכרת בין הנתבעת לבין התובע "זיכרון דברים" במסגרתו התחייבה הנתבעת לנסות ולאתר בארה"ב רכב עבור התובעים. בהמשך, ביום 23.11.14, נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעת (להלן: "ההסכם") ואשר הסדיר את התקשרות הצדדים.

3. בהסכם הגדירו הצדדים את הרכב אשר רוכשת התובעת כרכב משומש מארצות הברית, מסוג מרצדס, דגם ML350, 4MATIC, שנת 2014 בצבע שחור (להלן: "הרכב" או "המרצדס"). את הרכב אשר התחייבה התובעת למסור כחלק מהתמורה הגדירו הצדדים כרכב מסוג ג'יפ פולקסווגן TOUAREG שנת 2007, מספר רישוי 2470962 (להלן: "הטוארג").

   הצדדים קבעו בהסכם כי הנתבעת תפעל לרכוש, לייבא ולמסור את הרכב לתובעת בישראל, ואילו בתמורה תשלם התובעת לנתבעת סך של 385,000 ₪, כאשר חלקה ישולם במזומן (142,000 ₪ בחתימת ההסכם, כולל המקדמה שכבר שולמה בחתימת זכרון הדברים, ו- 166,000 ₪ שישולמו "ביום הגעת הרכב לישראל") וחלקה באמצעות העברת הבעלות בטוארג.

   עוד קבעו הצדדים בהסכם כי הנתבעת תפעל למסירת החזקה ברכב לתובעת בתוך 60 ימי עבודה, וכי בחלוף 90 ימי עבודה תהיה התובעת רשאית לבטל את ההסכם.

4. לאחר כריתת ההסכם, ביום 26.11.14, בצעו התובעים העברה לחו"ל של 36,000 $, ובכך מלאו התחייבותם להשלמת התשלום הראשון. עם העברת התשלום החלה הנתבעת בפעולות ליבוא הרכב. ההליכים ליבוא הרכב לישראל ארכו חדשים ארוכים, ובמהלכם הלינו התובעים שוב ושוב על העיכוב. במהלך חילופי הדברים והמסרונים בין הצדדים, אף העלו התובעים בקשתם לביטול ההסכם והשבת הכספים ששילמו (למשל בחילופי מסרונים – נספח 11 לתצהירי התובעים).

5. בפועל, ולמרות חילופי הדברים וטענות התובעים, לא בוטל ההסכם. הליכי יבוא הרכב, המרצדס, לישראל נמשכו. ביום 12.2.15 חתמה התובעת על בקשה לקבלת רישיון ליבוא אישי של הרכב (נספח 6 לתצהיר הנתבע), וביום 9.3.15 חתמה התובעת על טופס הצהרה המיועד לרשות המסים ובו הצהירה על רכישת הרכב (נספח 5 לתצהיר הנתבע). כך הגיע הרכב לנמל, והתובעים בצעו את העברת יתרת התמורה לפי ההסכם, בסכום שהועמד על 167,000 ₪.

   ביום 1.4.15 נפגשו הצדדים בבית התובעים בהרצליה, המרצדס נמסרה לתובעים וכנגד זאת נמסרה לנתבעים החזקה בטוארג.

6. בסמוך לאחר מסירת החזקה במרצדס ובטוארג, החלו הצדדים בהטחת טענות זה כלפי זה.

   התובעים הלינו כלפי הנתבעים בכל הנוגע לאי מסירת רישיון רכב קבוע ובנוגע למצב המרצדס בעת מסירתה (מד אוץ השונה מזה שהובטח, חוסר יכולת לכייל את תחנות הרדיו לאלו הנהוגות בישראל וליקויים נוספים).

   הנתבעים מצידם, הלינו כלפי התובעים על היעדר רישיון רכב בתוקף לטוארג, על אי מסירת רישיון רכב מקורי שיאפשר העברת בעלות, ועל מצב הטוארג בעת מסירת החזקה בה.

7. נוכח חילופי טענות אלו, הודיעו הנתבעים לתובעים ביום 24.6.15, כי לדידם הפרו התובעים את ההסכם בכל הנוגע להעברת הזכויות בטוארג, ולפיכך הם מבקשים לבטל את אותו חלק בהסכם המתייחס להעברת הבעלות בטוארג, ולקבל במקום אותו רכב סך של 77,000 ₪. התראה זו לא הובילה את הצדדים להסכמה, אף לא להידברות.

   ביום 15.7.15 הוגשה תביעה זו על ידי התובעים (תיק 31369-07-15) וביום 1.8.15 הוגשה תביעה נפרדת על ידי הנתבעת (תיק 109-08-15).

   להשלמת המסכת העובדתית יצוין, כי לאחר הגשת התביעות, ביום 15.3.16, השיבו הנתבעים את החזקה בטוארג לתובעים.

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

8. כאמור, ההליכים המשפטיים נפתחו בתביעה אשר הגישו התובעים, ובה עתירה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בסך של 158,000 ₪.

   לפי טענת התובעים, מלכתחילה הצהירו הנתבעים כי בעסקה המוצעת ייחסך מהתובעים סכום של 150,000 ₪ ביחס למחיר שהיו משלמים על רכב דומה בישראל, ברם בחלוף החדשים שלאחר כריתת ההסכם ביום 23.11.14, ונוכח העיכוב הנמשך במסירת הרכב שנרכש, גברה תחושתם כי נפלו קרבן למעשה הונאה וכספם ירד לטמיון. כה חמורה הייתה התנהגות הנתבעים בתקופה זו, עד שהתובעים שקלו לבטל את ההסכם, אך חששו שהמקדמה ששלמו לא תושב להם. כך, בלית ברירה, המתינו עד להודעה על הגעת הרכב לישראל, שאז שוב נדהמו לקבל דרישה לתשלום סך של 187,000 ₪ לשחרור הרכב, ורק לאחר עריכת תחשיבים וקיזוזים, הועמד הסכום שנדרשו והעבירו על 167,000 ₪.

   בהמשך, ביום 1.4.15, נמסר הרכב לתובעים, אלא שאז התברר שאין הוא תואם את התחייבות הנתבעים. כך, טוענים התובעים, מד האוץ במרצדס הראה על 16,900 מייל, בעוד בכריתת ההסכם התחייבו הנתבעים למסור רכב שמד האוץ שבו מראה על 9,840 מייל בלבד. בנוסף, כלל לא נמסרו להם רישיון רכב קבוע המעיד על בעלותם, וכרטסת טיפולים החיונית לקבלת אחריות על הרכב.

   התובעים מלינים אף על תכונות מכשיר הרדיו שבמרצדס, אשר הסתבר שמכוילות לפי שיטת התדרים הנהוגה בארה"ב וזו איננה מאפשרת שמיעה סבירה של תחנות הרדיו בישראל.

   נוכח הפרות אלו שמייחסים התובעים לנתבעים, עותרים התובעים לצו המחייב את הנתבעים במסירת המסמכים הקשורים במרצדס כך שניתן יהיה לקבל רישיון רכב קבוע, וכן לחיוב הנתבעים בהעברת הבעלות בטוארג על שמם.

   עוד טוענים התובעים שיש לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 8,000 ₪ כפיצוי על ירידת ערך המרצדס בגין המרחק שנסעה בפועל; תשלום סך של 40,000 ₪ שזו עלות תיקון הרדיו ברכב; ותשלום סך של 150,000 ₪ כפיצוי כללי על הפרת ההסכם. למרות כל הטענות האמורות, הועמד סכום התביעה הכולל על 158,000 ₪.

9. הנתבעים מצדם, כופרים בטענות התובעים והגישו תביעה נפרדת בה עותרת הנתבעת לחיוב התובעת בתשלום סך של 140,152 ₪.

   לטענת הנתבעים, הרכב אשר נרכש עבור התובעים בארה"ב לפי ההסכם, יובא ונמסר לתובעים בישראל, הוא הוא הרכב נשוא ההסכם ולא אחר. בכך כופרים הנתבעים בטענה לשינויים שנעשו במרצדס שיובאה או להבדלים במד האוץ או בכל טענה אחרת באשר למהות הרכב שיובא. ממילא שהנתבעים טוענים שלא היה איחור במסירת הרכב, ולתובעים בכלל ניתנה האפשרות לבטל את ההסכם אך הם בחרו להמשיך ולקיימו.

   כך גם טוענים הנתבעים שאין לתובעים כל זכות להלין על מצב הרכב בעת מסירתו, שאין להם כל זכות לפיצוי ושבכלל הוצע לתובעים שהנתבעים יבצעו על חשבונם את התאמת הרדיו לתדרים בישראל ודווקא התובעים סירבו לכך. בכלל, טוענים הנתבעים, התביעה הוגשה כצעד טקטי בלבד נוכח מודעות התובעים לכוונה להגשת תביעה נגד התובעת. הנתבעים מציינים שאין לתובע עצמו יריבות מולם ואין בסיס לתביעה האישית נגד הנתבע, בהיעדר יריבות.

10. במקביל לכתב ההגנה גם הוגשה תביעת הנתבעת ובה עתירה לחיוב התובעת בתשלום סך של 140,152 ₪, בטענות המתמקדות באירועים הכרוכים בהעברת הבעלות בטוארג.

    ראשית, לטענת הנתבעת, לפי ההסכם התחייבה התובעת למסור את הבעלות והחזקה בטוארג לנתבעת כבר ביום 26.11.14, מועד תשלום התמורה הראשונה בהסכם, ולאחר בדיקתו במכון. בפועל, כך נטען, הפרה התובעת התחייבות זו והוסיפה להחזיק ולעשות שימוש בטוארג עד ליום 1.4.15, שרק אז נעשתה המסירה ובלא שניתן היה לבדוק את הטוארג במכון בדיקה.

    שנית, טוענת הנתבעת כי בעת מסירת הטוארג כלל לא היה לו רישיון רכב בתוקף, וכלל לא נמסר רישיון רכב מקורי כך שלא ניתן היה להעביר את הבעלות בטוארג לנתבעים ואף זאת בניגוד להתחייבות התובעת בהסכם.

    ושלישית, טוענת הנתבעת כי בכריתת ההסכם התחייב התובעת שהטוארג תימסר כשמד האוץ מראה על 105,000 ק"מ בלבד, בעוד שבעת המסירה בפועל הראה מד האוץ כ- 140,000 ק"מ.

    נוכח כל זאת, טוענת הנתבעת כי התובעת הפרה את התחייבויותיה בהסכם בכל הנוגע למסירת והעברת הבעלות בטוארג, ולפיכך חייבת בפיצוי הנתבעת על נזקיה עקב זאת. נזקים אלו כוללים את שווי הטוארג בעת כריתת ההסכם, 77,000 ₪, בצירוף הרווח לו ציפתה הנתבעת ממכירתו, 23,000 ₪. לכך מבקשת הנתבעת להוסיף את ההשקעה בהחלפת צמיגים, 1,652 ₪, ופיצוי כולל על הפרת ההסכם בסך של 38,500 ₪.

11. בכתב ההגנה המתייחס לתביעת הנתבעת, חוזרת התובעת על הטענות באשר לנסיבות כריתת ההסכם והפרתו, לשיטתה, בידי הנתבעים, וטוענת שדווקא תביעת הנתבעת הוגשה כמהלך טקטי בלבד ומשקל נגד לתביעת התובעים. לגופן של הטענות, טוענת התובעת כי מראש הוסכם שהטוארג תימסר רק בעת שהתובעת תקבל את הרכב שרכשה, וזו זו הסיבה לכך שהנתבעת כלל לא בקשה לקבל את הטוארג לפני מסירת המרצדס.

    התובעת מאשרת כי בעת מסירת הטוארג לא היה לרכב רישיון בתוקף, אך טוענת שלא הייתה עליה כל חובה לממן את חידוש הרישיון שהרי הנתבעים אחראים לעיכוב במסירה. התובעת אף מכחישה את הטענה שמנעה או סיכלה את העברת הבעלות בטוארג לנתבעת, וטוענת שהעבירה את המסמכים הדרושים לכך אך דווקא הנתבעת, משיקוליה, בחרה שלא להשלים את העברת הבעלות.

12. התובעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם ובתצהירו של עו"ד א. ד., כמי שנכח בעת מסירת המרצדס והטוארג ביום 1.4.15. עוד הוגשה מטעם התובעים חוות דעתו של מר עופר אטדגי, כמומחה בתחום היבוא והמכס, וזומן למתן עדות גם מר ליאור שיריון, אשר סייע לתובעים בהליכי תקינת המרצדס בישראל. הנתבעים תמכו את גרסתם בשני תצהירים של הנתבע.

13. קדם המשפט הראשון בתיקים אלו התקיים ביום 13.1.16 וכבר בתחילתו אישרו התובעים כי הבעלות במרצדס הועברה על שמם. בהמשך, בהודעה שהועברה לבית המשפט, התברר שהחזקה בטוארג הוחזרה לתובעים ביום 17.3.16.

    ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 15.5.17 ולאחריה ניתנה ארכה להגשת סיכומים בכתב.

    דיון

14. אף ששתי התביעות שאוחדו נסבות על אותה מסכת עובדתית, הטענות אשר מטיחים הצדדים זה כלפי זה שונות. טענות אלו ידנו איפה כסדרן, ראשית טענות התובעים ולאחריהן טענות הנתבעת.

15. בסעיף 3 כתב התביעה, מפרטים התובעים את הסעדים שהם מבקשים במסגרתה.

    בסעיפים 3 (א) – 3 (ג) בכתב התביעה, עותרים התובעים לצווי עשה המחייבים את הנתבעים בעשיית פעולות הדרושות לקבלת רישיון רכב קבוע למרצדס, ולהעברת מסמכים הקשורים עם הטיפולים במרצדס. בהמשך כתב התביעה, בסעיף 3 (ד), עותרים התובעים לצו המחייב את הנתבעים להעביר על שמם את הבעלות בטוארג.

    עיון בסיכומי התובעים מלמד שטענות אלו נזנחו. עתירתם היחידה של התובעים בסיכומים מטעמם הינה לחיוב בסכום התביעה (הפסקה האחרונה בסעיף 65 בסיכומי התובעים).

    ברי הדבר שאין זה נובע משגגה גרידא. במהלך ההתדיינות התברר שהתובעים השלימו את הדרוש להעברת הבעלות במרצדס ולקבלת רישיון רכב כדת וכדין בגין המרצדס. מר ליאור שיריון, אשר זומן להעיד מטעם התובעים, העיד כי הסדיר את הדרוש לקבלת רישיון רכב קבוע למרצדס, לרבות בהסדרת התקינה שנדרשה (עמ' 19; ש' 21 -25 בפרוט'). כך התברר כי הושלמה הסדרת רישוי המרצדס ואין מקום עוד למתן צווים הכרוכים בכך.

    עוד התברר במהלך ההתדיינות כי הטוארג הוחזרה לחזקת התובעים, שגם הסדירו בעצמם את הרישוי הנדרש להמשך שימוש ברכב. כך הודיעו הצדדים לבית המשפט וכך גם נטען בתצהירי התובעים (למשל סעיפים 50 ואילך בתצהיר התובעת). כך גם התייתר הצורך לברר את העתירה לחיוב הנתבעים בהשלמת העברת הבעלות בטוארג על שמם.

    העתירה היחידה בה נדרשת הכרעה בתביעה שהגישו התובעים, היא לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בסך של 158,000 ₪.

16. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שיחסיהם הוסדרו בהסכם שנכרת בין התובעת מצד אחד לבין הנתבעת מהצד השני. התובע איננו צד להסכם ואף הנתבע איננו צד להסכם.

    אין גם מחלוקת על כך שההסכם לא בוטל על ידי מי מהצדדים. לא בתביעה שהגישו התובעים ולא בתביעה הנגדית שהגישה הנתבעת נמצאת טענה לביטול ההסכם. נהפוך הוא. שני הצדדים טוענים שהם הם השלימו את התחייבויותיהם בהסכם.

    במהלך ישיבת קדם המשפט, בניסיון לקדם את בירור המחלוקות ולמקדן, נשאלה התובעת אם לשיטתם של התובעים בוטל ההסכם והשיבה בטענה שההסכם אכן בוטל (עמ' 9 בפרוט'). טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם הטענות בכתבי הטענות, איננה עולה בקנה אחד עם מהות התביעה, ואיננה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו. עובדה היא, שלא זו בלבד שלא הוצגה הודעת ביטול של ההסכם, אלא שהתובעים המשיכו בקיום ההסכם. כך בהעברת יתרת התמורה, בקבלת החזקה במרצדס, במסירת החזקה בטוארג, ולאחר הגשת התביעה – בהשלמת רישוי הרכב שרכשו.

    מהראיות שהוצגו מתברר שבחדשים שחלפו בין חתימת ההסכם לקבלת החזקה במרצדס, אכן התחבטו התובעים בשאלת המשך קיום ההסכם, ואכן התריעו שאפשר ויבטלו את ההסכם נוכח העיכוב בקבלת הרכב, אך בסופו של יום השלימו עם ההמתנה והמשיכו בקיום ההסכם.

    נקודת המוצא בבירור טענות הצדדים היא לפיכך, שההסכם שנכרת ביום 23.11.14 לא בוטל, חל ומחייב אותם ומסדיר את התחייבויותיהם וזכויותיהם.

17. לטענת התובעים הפרו התובעים את התחייבויותיהם באשר למועד מסירת הרכב.

    לפי גרסת התובעים, במהלך המשא ומתן שלקראת חתימת ההסכם, התחייבו הנתבעים למסור להם את הרכב בתוך 3 שבועות. בהמשך, בהסכם עצמו, נקבע שהרכב יסופק בתוך 60 ימים, ברם גם במהלך חתימת ההסכם שב הנתבע והבטיח שהרכב יגיע בתוך 3 שבועות. בפועל, נמסר הרכב לתובעים רק ביום 1.4.15. למעלה מ- 4 חדשים לאחר כריתת ההסכם. לפיכך, טוענים התובעים כי הנתבעים הפרו את ההסכם במסירתה המאוחרת של המרצדס.

    הנתבעים כופרים בטענה זו. לפי גרסתם, אין כלל התחייבות בהסכם למועד מסירת הרכב, אלא התחייבות שייעשה מאמץ למסירה בתוך 60 ימי עבודה. עוד נקבע בהסכם, טוענים הנתבעים, שבחלוף 90 ימי עבודה עמדה לתובעים הזכות לבטל את ההסכם, אך הם בחרו שלא לעשות כן.

    מעיון בהסכם מתברר שמועד המסירה הוסדר בסעיף 2.2. בהסכם, כאשר הנתבעת מתחייבת כך:

    "... לעשות כל מאמץ לרכוש את הרכב עבור הקונה לייבאו לישראל, ולמסור את החזקה בו לידי הקונה בכפוף לתשלום התמורה כאמור, תוך 60 ימי עבודה ממועד העברת התמורה כאמור בסעיף 5.2 להלן ישירות לבעלים של הרכב בארה"ב."

    הוראה זו עומדת בסתירה לגרסת התובעים. הוראה זו כלל איננה כוללת התחייבות קטיגורית של הנתבעים למועד מסירת הרכב, אלא התחייבות "לעשות כל מאמץ" למסירתו בתוך 60 ימי עבודה.

    בהמשך ההסכם גם מסדירים הצדדים את האפשרות שתעמוד בפני התובעים למקרה בו תתעכב מסירת המרצדס, שכך מורה סעיף 2.3 בהסכם:

    "מוסכם כי אם יחלפו יותר מ- 90 ימי עבודה ממועד העברת התמורה כאמור בסעיף 5.2, יהיה הקונה רשאי לבטל הסכם זה ולקבל חזרה את מלוא סכומי התמורה ששילם"

    כך מתברר כי בין הצדדים הוסכם שבמקרה של איחור עומדת לתובעים הזכות לבטל את ההסכם. ועובדה היא, כפי שכבר הובהר, שהתובעים בחרו שלא לבטל את ההסכם. הוראות ההסכם עומדות לפיכך בסתירה לגרסת התובעים. בסתירה לטענה על סיכום שונה או על התחייבות של הנתבעים למועד מסירת המרצדס. חילופי דברים באשר למועד המסירה הצפוי במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם – לא הגיעו לכדי התחייבות ולא היוו חלק מההסכם.

    לפיכך, אני מקבל את גרסת הנתבעים, דוחה את גרסת התובעים, וקובע כי לא היה איחור במסירת המרצדס ולא עומדת לתובעים זכות לפיצוי בגין מועד המסירה.

18. לטענת התובעים, הונו אותם הנתבעים שכן המרצדס שנמסרה להם לא הייתה זו עליה סוכם בהסכם.

    • לפי גרסת התובעים, הרכב נשוא ההסכם, המרצדס שרכשו, היה רכב ספציפי שהוצג בפני התובע עובר לכריתת ההסכם. מרצדס שמד האוץ שבה מורה על 9,840 מייל בדיוק. בהמשך, כך התובעים, הוצג בפניהם מצג שלפיו הרכב נרכש בסמוך לאחר שהועברה התמורה ביום 26.11.14, ולכן אף ציפו התובעים למסירתו בתוך שבועות ספורים. בפועל, מתברר שהמרצדס נשוא ההסכם בכלל נמכרה לאחר, בעוד שעבורם רכשו הנתבעים בכלל מרצדס אחרת, במועד מאוחר יותר (ביום 16.2.15) וכאשר מד האוץ שבה מורה על 16,900 מייל.

      עיון בכתב ההגנה אותו הגישו מעלה שאין בו כלל גרסה המתייחסת לטענה זו של התובעים. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים, אין כלל התייחסות לנסיבות ומועדי רכישת המרצדס בארה"ב והאירועים שהתרחשו בהקשר לכך מעת כריתת ההסכם ועד להגעת המרצדס לנמל בישראל במהלך מרץ 2015. טענות התובעים בהקשר זה נענו בהכחשה כללית ותו לא.

      בהמשך, בתצהירי הנתבע, הוצגה לראשונה הגרסה המתייחסת לטענה זו. לפי גרסת הנתבעים, הרכב נשוא ההסכם נרכש בארה"ב ביום 23.11.14 ועשה את דרכו לישראל עד שהגיע ושוחרר ונמסר לתובעים. בתצהירם, גם מכחישים הנתבעים את הטענה לסיכום לפיו מד האוץ במרצדס יורה על 9,840 מייל וטוענים שממילא שווי המרצדס שנמסרה לבסוף גבוה יותר בשל התוספות השונות במרצדס ולמרות מספר המיילים הגבוה יותר.

    • עיון בהסכם (סעיף 2.5) מלמד כי להסכם אמור היה להיות מצורף כנספח מסמך המכונה "Carfax" ומרכז את כל המידע המתייחס לרכב (למשל יצרן, שנת ייצור, מודל, תאונות ורישום מד-אוץ). לפי טענת הנתבעים, אותו מסמך Carfax גם צורף להסכם (סעיף 7 בתצהיר הנתבע). במענה לשאלות בית המשפט שב הנתבע וטען שהמרצדס נשוא ההסכם נרכשה מספר ימים לאחר העברת הכספים, דהיינו בסמוך לאחר 23.11.14 (עמ' 7 בפרוט').

    • בפועל, התברר שהנתונים באותו מסמך Carfax שהופק בגין המרצדס שנמסרה בפועל (צורף לחוות הדעת מטעם התובעים) עומדים בסתירה לטענות הנתבעים. אותו מסמך Carfax מראה שהרכב נמכר ביום 16.2.15 וכאשר מד האוץ שלו עמד על 15,549 מייל ביום 19.1.15 (עדות המומחה מטעם התובעים וכן עדות מר שיריון בעמ' 21; ש' 1 בפרוט').

      בניסיון לבסס גרסתם הציגו הנתבעים מסמכים המהווים, לטענתם, הסכם רכישה מיום 22.11.14 וחשבונית מיום 26.11.14, ברם מסמכים אלו לא הוצגו בידי עורכם ותוכנם איננו עולה בקנה אחד עם אותו מידע במסמך ה- Carfax שהוצג.

      זאת ועוד, בהתכתבות שקדמה לכריתת ההסכם הוצגו לתובעים 2 רכבים בלבד, האחד שמד האוץ שבו מראה 11,453 מייל והשני שמד האוץ שבו מראה 9,840 מייל (עדות הנתבע בעמ' 40; ש' 26 – 30 בפרוט').

      ולעובדות אלו יש להוסיף את אישור הנתבע בעדותו כי המרצדס יצאה מארה"ב לישראל ביום 24.2.15 (עמ' 8; ש' 5 בפרוט'). לנתבע לא היה כל הסבר לזמן שעבר מאז נרכשה המרצדס לטענתו (בנובמבר 2014) ועד שיצאה בדרכה לישראל (עמ' 8 בפרוט').

      אם כך – המסמך שהציגו, ה- Carfax של הרכב שנמסר, כולל נתונים שאינם מתיישבים עם גרסת הנתבעים; גרסת הנתבעים בכלל הוצגה באיחור ולא בכתבי הטענות; גרסת הנתבעים איננה מתיישבת עם המצגים טרם כריתת ההסכם; וגרסת הנתבעים איננה יכול להסביר את פער הזמנים הניכר שעד מועד משלוח הרכב לישראל.

    • נוכח כל זאת, קשה ליתן אמון בגרסת הנתבעים שלפיה המרצדס שנמסרה לתובעים הינה אותה המרצדס שהוצגה בפניהם עובר לכריתת ההסכם ושגם נרכשה בסמוך לאחר העברת התמורה ביום 23.11.14. מהראיות שהוצגו, נראה שאותה מרצדס שנמסרה לתובעים, נרכשה רק מספר חדשים לאחר העברת התמורה, בתחילת פברואר 2015 ולכן נמסרה רק מספר שבועות לאחר מכן. עוד מתברר כי מד האוץ במרצדס שנמסרה הראה 16,900 מייל בעוד מד האוץ במרצדס נשוא ההסכם אמור היה להראות 9,840 מייל בלבד. בעניין זה איפה, אני מקבל את גרסת התובעים.

    • ועם זאת, נותרת בעינה השאלה מה נפקות יש להכרעה זו. לאחר שהתובעים הוכיחו שהמרצדס שסופקה איננה זו שאמורה הייתה להמסר לפי ההסכם, שומה היה עליהם להראות מה נזק נגרם להם. ובכך – כשלו התובעים. זולת אותו פער במד האוץ (פער בין 9,840 מייל לבין 16,900 מייל) לא הראו התובעים ולו סטייה בודדה במפרט הרכב, בין זה שקבלו לזה שציפו לקבל. התובעים גם לא הראו שיש פער כלשהו בשווי המרצדס נוכח השינוי במד האוץ. לטענה לירידת ערך בהיקף של 8,000 ₪ (סעיף 68 בכתב התביעה) לא הובאה כל ראיה. ואם כך – למרות שנתקבלה עמדת התובעים באשר למהות הרכב שנמסר, בהיעדר ראיה לנזק כלשהו הרי שהטענה כי יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי על כך - נדחית.

19. לטענת התובעים, התברר שלא ניתן להאזין במכשיר הרדיו ברכב לתחנות הרדיו בתדרים הנהוגים בישראל, והתאמתו תחייב השקעה של 40,000 ₪. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעים, אשר במהלך ההתדיינות הציעו לבצע על חשבונם את ההתאמה הנדרשת (עמ' 3 בפרוט').

    בפועל, התובעים לא הביאו כל ראיה שתבסס את הטענה לעלויות שנדרשו להתאמת הרכב לשמיעת תחנות הרדיו בישראל. לא ראיות לעלויות בסך של 40,000 ₪ ולא בכלל.

    בתצהירי התובעים אין כלל טענה לתשלום ששילמו בגין הצורך לבצע התאמה שכזו והמסמך אליו הפנו (נספח 16 לתצהירי התובעים) מבטא הצעת מחיר בלבד. לא אסמכתא לביצוע התיקון או לתשלום בגינו. בהיעדר ראיה לנזק, אין כלל טעם לדון בשאלה אם בכך הופרה התחייבות הנתבעים בעניין זה.

20. רק להשלמת התמונה יצוין, בהקשר זה של טענות התובעים, כי במהלך ההתדיינות נטען שנאלצו לשלם למר ליאור שיריון סך של 5,000 ₪ להסדרת רישוי הרכב. טענה זו אף נתמכה בעדותו של מר שיריון.

    אמנם, בכתב התביעה אין עתירה לפיצוי בגין התשלום ששולם למר שיריון, אך טענה זו עולה בקנה אחד עם הטענה שהנתבעים לא השלימו את התחייבותם למסירת הרכב כשהוא מוכן לרישוי כדין ישראל (סעיף 2.4 בהסכם). הנתבעים מצידם, לא הביאו כל ראיה שלפיה המרצדס נמסרה לתובעים כשהיא מותאמת לחלוטין לקבלת רישוי. ברור איפה שהתובעים נאלצו להשקיע זמן ומאמץ בהסדרת רישוי הרכב.

21. כך ניתן לסכם את בירור טענות התובעים.

    התברר כי לפי ההסכם רכשה התובעת מהנתבעת רכב, במפרט שנקבע בהסכם. ואכן, רכב שהמפרט שלה זהה לזה לו התחייבה הנתבעת נמסר לתובעים וכנגד התשלומים שהעבירו התובעים, וכך קוימה התחייבות הנתבעת בהסכם.

    התברר כי לטענת התובעים לאיחור במסירת המרצדס אין בסיס, שכן ההסכם לא קצב מועד קטגורי למסירת הרכב.

    התברר שאמנם הרכב שנמסר אינו זה שהוצג בעת כריתת ההסכם, וככל הנראה נרכש רק מספר חדשים לאחר מכן, ברם ההבדל היחיד בין הרכבים היה במד האוץ ולא נמצא שנגרם נזק כלשהו בגין הבדל זה.

    התברר שלא הוכח נזק כלשהו שנגרם עקב הצורך להתאים את תדרי הרדיו ברכב לאלו הנהוגים בישראל.

    התברר שהתובעים נאלצו להשקיע זמן ומאמץ ומשאבים להסדרת התקינה שנדרשת לרישוי הרכב שנמסר להם. זה איפה, הנזק היחיד שנגרם לתובעים בגין הפרת התחייבויות הנתבעת. נזק זה אני אומד בסך של 5,000 ₪, בהתאמה לתשלום ששולם למר שיריון על ידי התובעים.

    ואף שלא מצאתי ליתן אמון בגרסת הנתבע בכל הנוגע להשתלשלות האירועים, לא מצאתי כל תשתית ראייתית או בסיס לניסיון לטעון למעשה הונאה או קנוניה המצדיקים השתת חבות אישית על הנתבע בעצמו. עובדה היא, שהמרצדס נמסרה לתובעים ומשמשת אותם כאשר יחפצו. החבות היא איפה, חבות הנתבעת לבדה.

22. משהתבררו טענות התובעים בתביעה שהגישו, ניתן לבחון את טענות הנתבעת בתביעתה היא, ואלו מתמקדות בהעברת הבעלות בטוארג.

    • לפי טענת הנתבעת, הפרה הנתבעת את התחייבותה להעביר את הזכויות בטוארג מיד בהעברת התשלום הראשון שנקבע ההסכם, דהיינו ביום 26.11.14. בפועל, הועברה החזקה בטוארג לנתבעת רק ביום 1.4.15, ואף במהלך זה התברר שהטוארג הועברה כשמצבה לא תקין, כאשר מד האוץ מראה על 140,00 ק"מ במקום 105,000 ק"מ, כי לא הועברו המסמכים הנדרשים להעברת הבעלות ובכלל הסתבר שלטוארג אין כלל רישיון רכב בתוקף. גם בהמשך נמנעה התובעת משיתוף פעולה להסדרת רישום הטוארג, עד שבלית ברירה הושבה החזקה בטוארג. במצב זה, טוענת התובעת שיש לחייב את הנתבעת לשלם את שווי הטוארג בעת כריתת ההסכם, 77,000 ₪, את הפסד הרווח של הנתבעת שציפתה למכור את הטוארג ברווח של 23,000 ₪, את עלות החלפת צמיגי הטוארג בסך של 1,652 ₪, ואף בפיצוי כללי על הפרת ההסכם בסך של 38,500 ₪.

      הנתבעת בתגובה, לאחר שהיא חוזרת בכתב ההגנה על השתלשלות האירועים ועל גרסתה בכל הנוגע להפרת התחייבויות הנתבעת, טוענת שאין כלל בסיס לתביעה. לשיטת הנתבעת, לא היה כל איחור בעברת הזכויות בטוארג שכן אלו אמורות היו להיות מועברות כנגד מסירת המרצדס ולא קודם לכן. התובעת מודה כי רישיון הרכב של הטוארג פקע ביום 17.3.15 ולא חודש, אך טוענת שלא הייתה עליה כל חובה להשקיע כספים בחידוש רישיון הרכב נוכח העיכוב במסירת המרצדס. התובעת מכחישה את הטענה שנמנעה מלשתף פעולה בהעברת הזכויות בטוארג וטוענת שאי העברת הזכויות נבעה מאותו רצון של הנתבעת לחמוק מקיום התחייבויותיה.

    • כאמור, מערכת היחסים הכוללת בין הצדדים הוסדרה בהסכם שנותר בתוקף, קוים, ולא בוטל, וכך גם ההסכמות המתייחסות לטוארג. אין לפיכך מחלוקת כי לפי ההסכם, אמורה הייתה התובעת להעביר את הבעלות והחזקה בטוארג לנתבעת, כחלק מהתמורה לה התחייבה בהסכם.

      אין עוד מחלוקת על כך שבפועל, נמסרה החזקה בטוארג לנתבעת ביום 1.4.15, הבעלות בטוארג לא הועברה לנתבעת, וביום 15.3.16 הוחזרה החזקה בטוארג לתובעת. על פניו איפה, לא קבלה הנתבעת את התמורה שנקבעה בהסכם במלואה, והמחלוקת היא בשאלה אם מצב זה מקים לנתבעת זכות לפיצוי מהתובעת.

    • טענתה הראשונה של הנתבעת מתייחסת לעיתוי מסירת החזקה בטוארג. לשיטת הנתבעת, הפרה התובעת את התחייבותה למסור את החזקה והבעלות כבר עם העברת התשלום, ביום 26.11.14. עיון בהסכם מלמד כי הוסכם על העברת הטוארג "לאחר העברה לחו"ל" (סעיף 5.2ב בהסכם). לא נקבע בהסכם שההעברה תיעשה "מיד" או "בד בבד" עם העברת התשלום. "לאחר" נאמר, כך שגם העברת הטוארג 6 חדשים לאחר ביצוע ההעברה מתיישבת עם לשון ההסכם. זאת ועוד, התברר שעד לעת מסירת החזקה בטוארג ביום 1.4.15, לא פנו הנתבעים ולו פעם אחת בדרישה לקבלת החזקה בה (כך הודו הנתבעים (עמ' 1; ש' 24 – 26 בפרוט'). לשון ההסכם והתנהגות הצדדים מלמדות כי ההסכמה הייתה למסירת הטוארג כנגד מסירת המרצדס ולא קודם לכן. טענת הנתבעת להפרת ההסכם נוכח האיחור במסירת הטוארג – נדחית.

      למעשה, קביעה זו מחייבת דחיית הטענה השלישית של הנתבעת, הטענה באשר למצב הטארג עת נמסרה. אם הסכימה הנתבעת לדחיית המסירה, הרי שהסכימה גם לשימוש שייעשה עד המסירה ואיל לה להלין על כך.

    • טענתה העיקרית של הנתבעת מתייחסת להעברת הבעלות בטוארג. לטענת הנתבעת, גם לאחר שהועברה החזקה בטוארג לנתבעת ביום 1.4.15, נמנעה התובעת משיתוף פעולה להשלמת העברת הבעלות בטוארג. טענה זו מוכחשת על ידי התובעת.

      מבחינת הראיות מסתבר כי שני הצדדים לא עמדו בהתחייבויותיהם בהקשר עם הטאורג.

      התובעת, החזיקה ועשתה שימוש בטוארג עד ליום 1.4.15, ועל בסיס ההסכמה שתעשה כן עד למסירת המרצדס. משכך, ממילא שחלה עליה לבדה האחריות לוודא כי הטוארג נותרת במצב תקין וכשהיא ראויה לשימוש. ראויה לשימוש – משמע עם רישיון רכב תקף כדין.

      התובעת הפרה התחייבות זו, שכן נמנעה מחידוש רישיון הרכב של הטוארג אשר פקע ביום 17.3.15. מסירת החזקה בטוארג בלא רישיון רכב תקף היוותה הפרת ההסכם.

      הנתבעת מאידך, קבלה את החזקה בטוארג ואמורה גם הייתה לטפל בהעברת הבעלות בטוארג על שמה. הנתבעת לא עשתה כן ולא העבירה את הבעלות בטוארג על שמה. בהודעת דוא"ל מיום 6.5.16 (נספח 12 לתצהיר הנתבע) מלין הנתבע על כך שהתובעת איננה משתפת פעולה בהשלמת העברת הבעלות בטוארג, אך ניתן היה לצפות שיוצגו סדרה של פניות שכאלו ומיד לאחר קבלת החזקה בטוארג ביום 1.4.15. וכזו לא הוצגה. חלף זאת הוצג מכתב ב"כ הנתבעת מיום 24.6.15 (נספח 14 לתצהיר הנתבע) בו הנתבעת מלינה על הפרת ההסכם ומבהירה שאין לה עוד עניין בקבלת הבעלות בטוארג. במצב זה, נראה שהנתבעת לא קיימה התחייבותה להשלמת העברת הבעלות בטוארג.

    • לפי טענת התובעת בתצהירה, כבר עת נכרת ההסכם ברור היה לצדדים כי יש קושי במכירת רכב משומש מסוג הטוארג (סעיף 40 בתצהיר התובעת). גרסה זו נתמכת בטענת הנתבע עצמו, לפיה לא צלחו ניסיונות למכירת הטוארג לאחר קבלת החזקה בו (סעיפים 36 – 37 בתצהיר הנתבע). כך יצא המרצע מהשק. התברר, כי הנתבעת כשלה בניסיונותיה למכור את הטוארג לצד ג' לאחר קבלת החזקה בו. זו זו הסיבה לבחירתה להשיב את הטוארג לתובעת. ועוד התברר כי בין לבין גם נעשה שימוש בטוארג, שכן מד האוץ עת נמסר לנתבעת הראה כ- 140,000 ק"מ (סעיף 31 בתצהיר הנתבע) בעוד שמד האוץ בעת השבת החזקה בטוארג לתובעת הראה 151,000 ק"מ (סעיף 50 בתצהיר התובעת). התובעת מצידה, נאותה לבקשה זו והסכימה לקבל את החזקה בטוארג, כעולה מההודעה לבית המשפט.

      ומשכך – הסכימו הצדדים לבטל את אותו חלק בהסכם הקובע שחלק מהתמורה ישולם בהעברת הבעלות בטוארג ונותר רק להכריע אם בנסיבות אלו יש מקום לחייב את התובעת בתשלום פיצוי, חלף התמורה לה התחייבה בהסכם.

    • בהתאם להסכם, נקבע שהטוארג תהווה חלק מתמורה לה התחייבה התובעת וזאת "לפי שווי ערך של 25% מתחת למחיר המחירון" (סעיף 5.2ב בהסכם). לפי טענת הנתבעים, שווי הטוארג לעת כריתת ההסכם ולפי הסכמה זו עמד על 77,000 ₪. טענה זו נתמכה במחירון הרכב הרלוונטי (נספח 8 לתצהיר הנתבע) ואף בסכומים הנקובים בהסכם והתובעים כלל לא כפרו בה.

      הובהר איפה, שהטוארג אמורה הייתה לבטא תחליף לתשלום סך של 77,000 ₪.

    • עם זאת, התברר שהנתבעים עשו בטוארג בעת שהחזיקו בה (מיום 1.4.15 ועד 15.3.16). אף שאין לדעת איזה שימוש, שהרי רישיון הרכב לא חודש בתקופה זו. ובכל זאת, בתקופה זו עברה הטוארג למעלה מ- 10,000 ק"מ. אין ספק שלשימוש שכזה יש ערך כשלעצמו והוא מוריד את שווי הרכב. נוכח שימוש זה גם אינני מוצא מקום לזכות את הנתבעת בשווי צמיגי הטוארג שהוחלפו בעלות של 1,652 ₪.

       

       

      כיוון שלא הוצגו בפני נתונים על שווי השימוש והיקף ירידת הערך – אני אומד שווי זה ב- 20% משווי הטוארג שלפי ההסכם, דהיינו ב- 15,400 ₪. משמעות קביעה זו הינה שהתובעת נותרה חבה לנתבעים סך של 61,600 ₪. ממילא שבנסיבות אלו אין לנתבעת כל זכות לדרוש פיצוי על הפסדי רווח שנגרמו לה או על "פיצוי כללי".

23. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

24. לסיכום:

    תביעת התובעים התבססה על הטענה להפרה יסודית של ההסכם על ידי הנתבעים. טענה זו נדחתה רובה ככולה.

    התברר שהרכב שנמסר אמנם לא היה זה שאליו כוון ההסכם, ברם מפרטיו ואיכותו כלל לא נפגעו וערכו לא ירד ביחס לזה שציפו התובעים לקבל לפי ההסכם. התברר גם שהרכב לא נמסר באיחור, שכן לא הוקצב מועד קטגורי למסירה וכאשר התובעים מחלו על הזכות שניתנה להם לבטל את ההסכם. ההפרה היחידה של התחייבויות הנתבעת בהסכם הייתה בהשלמת התקינה והרישוי, פעולות שנאלצו התובעים לבצע בעצמם. זו איננה הפרה יסודית של ההסכם ואת המשאבים שהושקעו בכך אמדתי ב- 5,000 ₪.

    תביעת הנתבעת התבססה על הטענה להפרת ההסכם בגין אי העברת הבעלות בטוארג. טענה זו נתקבלה.

    התברר ששני הצדדים לא קיימו התחייבויותיהם בפן זה של ההסכם. התובעת באי הסדרת רישיון הרכב עד למסירה; והנתבעת באי השלמת העברת הבעלות בטוארג. למרות הפרות הדדיות אלו, הלכה למעשה הסכימו הצדדים לתקן את אותו חלק של ההסכם, כאשר הטוארג הוחזרה לתובעת. כך נמצא שמהנתבעת נגרע סך של 77,000 ₪ מהתמורה שנקבעה בהסכם וכנגד זאת עשתה הנתבעת שימוש בטוארג כשנה, שימוש אשר את שוויו אמדתי ב- 15,400 ₪. התובעת נותרה לפיכך חייבת סך של 61,600 ₪.

    קיזוז הסכומים שנפסקו מביא לכך שהתובעת חייבת בתשלום סך של 56,600 ₪.

    התביעות המתייחסות לתובע ולנתבע בעצמם – נדחות.

25. אשר על כן אני מקבל את התביעה אשר הגישה הנתבעת (תיק 109-08-15) ומחייב את התובעת, ע. א. ד., לשלם לנתבעת, חברת נ.ט. דרים קארס ייעוץ בע"מ, סך של 56,600 ₪.

    בשים לב לכך שהתביעה שהגישה נדחתה ברובה, והתביעה נגדה התקבלה בחלקה, ולמשאבים שהושקעו בבירור הטענות, אני מחייב את התובעת, ע. א. ד., לשאת בהוצאות הנתבעת בגין התביעה, באגרת בית המשפט ובנוסף גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.

    ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ח, 02 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.