ד. נ' חברה לביטוח שומרה

1.התובע, יליד 21.7.1982, הגיש תביעתו לפני חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן "חוק הפיצויים"), עקב נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 15.5.2013, עת נהג ברכבו. הנתבעת הינה מבטחת השמוש ברכב בו נהג התובע בעת התאונה.

לטענת התובע, כתוצאה מתקר בגלגל הרכב, הוא אבד את השליטה על רכבו ופגע בעמוד תאורה. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים לגליל המערבי בנהריה, שם אובחן אצלו שבר מרוסק בעצם העקב השמאלי. התובע אושפז במחלקה האורתופדית וביום 29.5.2013 נותח ברגלו לצורך קיבוע השבר, בעזרת פלטה ושמוש בשתל עצם מלאכותי. התובע שוחרר מבית החולים ביום 2.6.2013 ובהמשך, היה במעקב רפואי וטופל בפיזיותרפיה. התובע בקש למנות לו מומחים רפואיים ועתר להורות לנתבעת לפצותו בגין נזקיו.

2.הנתבעת התגוננה מפני התביעה והעלתה טענה מקדמית, לפיה רישיונו של התובע לא היה בתוקף ו/או נשלל עובר לתאונה ולכן, במועד התאונה הוא נהג ברכב ללא רישיון נהיגה בר תוקף. לטענתה, לאור הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ו/או סעיף 7(5) לחוק, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה. בהמשך, בהודעתה מיום 6.10.2015, הבהירה הנתבעת כי על פי מסמכי משרד הרישוי, הרי שרישיונו של התובע נשלל לאור ריבוי עבירות במנגנון "שיטת הניקוד", מכח תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה וכי כבר ביום 17.1.2013 נשלחה אליו הודעת פסילה בדואר שליחים, אשר הומצאה לידיו ביום 13.2.2013. הנתבעת עתרה, אפוא, לברר תחילה את שאלת הכיסוי הביטוחי.

3.לאור טענותיה של הנתבעת, פוצל הדיון בתיק, באופן שתחילה נשמעו ראיות הצדדים בשאלת הכיסוי הביטוחי.

4.במהלך דיוני ההוכחות העיד התובע. מטעם הנתבעת הוגשה תעודת ציבור של גב' גלבהואר יהודית (נ/1) - ראש ענף נהיגה במחלקת בקרה ועדכון באגף הרישוי במשרד התחבורה, אשר אף נחקרה וכן, העידה גב' יפה קנלו - בעלת הבית בו התגורר התובע במועדים הרלבנטיים לתביעה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה 

5.השאלה העומדת לדיון הינה, האם התובע היה מודע לכך שרישיונו נפסל עקב "שיטת הנקודות", עובר לארוע התאונה נשוא התביעה. במדה ונמצא כי התובע היה מודע לכך שרישיונו נפסל עובר לארוע התאונה, הרי שתשלל זכאותו לפיצויים לאור הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים (הנתבעת זנחה בסיכומיה את הטענה בנוגע לתחולת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, שממילא איננו רלבנטי לענייננו).

6.אקדים ואזכיר, כי תכליתו העיקרית והמרכזית של חוק הפיצויים היא תכלית סוציאלית, שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע, כי מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, אינו זכאי לפיצוי לפי החוק הנ"ל. סעיף 7 לחוק, השולל זכאות לפיצויים ממי שנפגע תוך כדי ביצוע עבירות מסויימת, לרבות נהיגה ללא רישיון תקף, הינו חריג לכלל לפיו זכאי נפגע תאונת דרכים לפיצוי, ותכליתו הינה הרתעתית ועונשית. נוכח ההשלכות של הוראות סעיף 7, נקבע כי יש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה (ראה דנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נח(5) 639, 653).

7.סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961, שכותרתו "נהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים" קובע, כי "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או...".