ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה ואח' נ' אלכסנדר אורן בע"מ ואח'

1. הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתנה במסגרת הליכי הפירוק של אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, בהתייחס לחנות בהרצליה, הידועה כתת חלקה 33 בחלקה 547 בגוש 6538 (להלן: נכס  33).

           נכס 33 עמד במוקד הליכים רבים אשר התנהלו בתוך תיק הפירוק ומחוצה לו, ובהחלטה שבמוקד הערעור הכריע בית המשפט המחוזי בשתי בקשות: האחת בקשה שהגיש המשיב 3, כונס הנכסים של החברה הנזכרת (להלן: כונס הנכסים), בה ביקש הוא להורות על מחיקת הערות שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין על נכס 33 (בקשה 97); והשניה, בקשה שהגישו המערערות להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדן על ידי כונס הנכסים לגביית דמי שכירות בגין נכס 33 (בקשה 98). בית המשפט סקר את ההחלטות אשר ניתנו בהתייחס לנכס 33, ולבסוף קיבל את בקשה 97 ודחה את בקשה 98.

           הבקשה שלפניי הוגשה על ידי כונס הנכסים, והוא עותר בה למחיקת הערעור על הסף. לטענתו הן ההחלטה בבקשה 97 והן ההחלטה בבקשה 98 הן "החלטות אחרות" אשר כל עניינן ביישום פסקי דין סופיים וחלוטים אשר ניתנו זה מכבר: ההחלטה בקשה 97 היא לפי הנטען יישום של פסיקה חלוטה לפיה המשיבה 1 (להלן: אורן) רכשה את נכס 33 כשהוא נקי מזכויות צד ג' ובכלל זה מזכויות המערערות; וההחלטה בבקשה 98 היא לפי הנטען יישום של פסיקה חלוטה אשר הורתה למערערות לשלם דמי שכירות בגין נכס 33.

           המשיב 4, כונס הנכסים הרשמי, הצטרף לעמדת כונס הנכסים בהדגישו כי "בקשה 97 כמו בקשה 98 מיישמות פסקי דין סופיים וחלוטים, הא ותו לא", ומבקש גם הוא למחוק את הערעור על הסף. המשיבים 1 ו-2 מסכימים אף הם לבקשה.

2. המערערות מתנגדות לבקשה. המערערות מציינות אמנם כי הסעד של הותרת הערות האזהרה על כנן התייתר נוכח פסק דין שניתן בבית משפט זה בעע"מ 2377/16 ביום 26.6.2017, בו נקבע כי "מכר החנות [נכס 33] אושר, הושלם ונעשה חלוט ("מעשה עשוי")" וכי משכך כונס הנכסים רשאי "לפעול לרישום זכויותיהם של המשיבים 4-3 (אורן) בחנות מס' 33 ברחוב בן גוריון בהרצליה, ולבצע כל הפעולות הכרוכות בכך"; וכי גם הסעד של סגירת תיק ההוצאה לפועל התייתר שכן לאחר מתן ההחלטה החוב סולק והתיק נסגר. למרות זאת עומדות המערערות על הערעור, שכן לטענתן גם בשלב הנוכחי יש להכריע בשאלה של מי היה הקניין בנכס 33 לפני שזה הפך לקניין של אורן; וכן להבחין בין אורן-הנושה לבין אורן-הקונה, על ההשלכות של כך. סוגיות אלו, כך נטען, הוכרעו לראשונה בהחלטה הנוכחית, ועל כן ניתן להשיג עליהן בזכות.

3. בבחינת סיווגה של החלטה אשר ניתנה במסגרת הליך של פירוק יש ככלל לבחון האם בית המשפט הכריע בהחלטתו במחלוקת מתוחמת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה. הכרעה ביחידה מתוחמת כאמור "הסוגרת" מבחינה מהותית את העניין הנתון במחלוקת בין הצדדים היא "פסק-דין". החלטה שאינה מכריעה בזכויות הצדדים במחלוקת העומדת על רגליה תסווג בהתאם למבחן זה כ"החלטה אחרת" (ראו ע"א 4443/13 בנייני מרכז אלכסנדר בע"מ נ' מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ (12.9.2013)). בהקשר זה חלה, גם בהליכי פירוק, ההלכה הכללית הנוהגת לעניין סיווג החלטה המאוחרת לפסק-דין אזרחי. בהתאם להלכה זו, החלטה הנוגעת לביצועו של פסק הדין ואשר מהותה ותכנה טפלים לו, היא "החלטה אחרת". וביישום להליך של פירוק - החלטה המאוחרת וטפלה להחלטה אשר "סגרה" יחידה דיונית בתוך הליך הפירוק, היא "החלטה אחרת" (ראו ע"א 178/16 כהן נ' מיכה צמיר, בתוקף תפקידו ככונס נכסים (23.1.2017)).

           יש לבחון אפוא האם ההחלטה עליה נסב הערעור - המאגדת למעשה שתי החלטות מובחנות - כוללת הכרעה ביחידה דיונית עצמאית, אז יש לסווגה כ"פסק דין" עליו רשאיות היו המערערות להשיג בזכות; או שמא עניין לנו בהחלטה הטפלה לפסקי דין קודמים, אז ניתן היה להשיג עליה ברשות בלבד.

           ההחלטה בקשה 97 - לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל החומר שלפניי סבורה אני כי ההחלטה בבקשה 97 היא "החלטה אחרת". בית המשפט קבע בהחלטה זו כי הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערערות 1-3 נרשמה בניגוד להחלטות קודמות שניתנו בעניין והוא עמד בהקשר זה, בין היתר, על ההחלטה שאישרה את מכר נכס 33 לאורן (פסק דין מיום 12.1.2014), ועל פסק דין מיום 28.11.2016 (החיצוני להליך הפירוק) בו נקבע כי השיעבוד לטובת אורן גובר על זכות הבעלות של המערערות 1-3 בנכס 33 (וכונס הנכסים הפנה בבקשתו להחלטות נוספות). עוד הדגיש בית המשפט כי "לא רק שלא ניתן צו בית משפט המורה על רישום ההערה, אלא שבקשה לצו כאמור נדחתה באופן מפורש, ולא פעם אחת כי אם פעמיים" (והוא הפנה בעניין זה להחלטות מיום 16.3.2015 ומיום 26.3.2015). בנסיבות אלו סבורה אני כי ההחלטה המורה על מחיקת הערות האזהרה - כאשר לפי קביעת בית המשפט ההערה האחרונה נרשמה תוך הכשלה של רשם המקרקעין "בכוונת מכוון", שכן המערערות 1-3 הציגו פסק דין חלקי שניתן ביום 10.3.2015 לפיו זכות הבעלות בנכס 33 היתה מוקנית להן בעבר (להלן: פסק הדין החלקי) אך לא הציגו את כל ההחלטות הנוספות שניתנו, ובפרט לא את ההחלטות בהן נדחתה בקשתן לרשום הערת אזהרה מכוח פסק הדין החלקי - היא אכן יישום של כל אותן החלטות קודמות שניתנו בעניינם של הצדדים ביחס לנכס 33, ובהיותה טפלה לאותן החלטות מדובר ב"החלטה אחרת" עליה לא נתונה זכות ערעור. איני מוצאת לקבל בהקשר זה את טענת המערערות כי בית המשפט הכריע לראשונה בטענה שלא הוכרעה קודם לכן, והיא השאלה של מי היתה הבעלות בנכס 33 לפני שהפך הוא לקניינו של אורן. בית המשפט לא הכריע בשאלה זו אלא אך הפנה להחלטות שניתנו בעניינם של הצדדים, ואף הדגיש כי השאלה המהותית לא היתה של מי היתה הבעלות בנכס 33, שהרי בהתאם לפסק הדין החלקי זכות הבעלות אכן היתה מוקנית למערערות 1-3, אלא השאלה היתה האם השיעבוד לטובת אורן גבר על זכות הבעלות. הנה כי כן, אין בהחלטה בבקשה 97 הכרעה ביחידה דיונית עצמאית, והחלטה זו נועדה ליישם ולהביא לכלל ביצוע החלטות קודמות שניתנו בעניינם של הצדדים. על כן אין מקום לסווגה כ"פסק דין" ומשכך לא נתונה היתה למערערות זכות ערעור עליה.

             ההחלטה בבקשה 98 - עניינה של החלטה זו בבקשת המערערות להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שפתח נגדם כונס הנכסים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי כונס הנכסים פעל "ברשות ובסמכות" עת פתח את תיק ההוצאה לפועל (בית המשפט הפנה לחמש החלטות בעניין, וגם כונס הנכסים הפנה בבקשתו להחלטות בנושא). בית המשפט הדגיש אמנם כי הזכות לקבלת דמי השכירות בגין נכס 33 היתה של כונס הנכסים מיום 18.4.2013 אך מיום 12.1.2014 נתונה היא לאורן, ועל כן על כונס הנכסים להחליף את שמו כזוכה בתיק ההוצאה לפועל בשמה של אורן. אולם הקביעות לעניין בעל הזכות לקבלת דמי השכירות והמועדים הרלבנטיים לעניין לא נקבעו בהחלטה הנוכחית כי אם בהחלטות קודמות, עליהן התבסס בית המשפט, ונראה לי כי עצם הקביעה שאין מקום להורות שכונס נכסים יסגור את תיק ההוצאה לפועל ואורן יפתח תיק חדש אלא תעשה החלפה של השמות בתיק הקיים, או הקביעה כי "הצורך הדיוני לשנות את שם הזוכה בתיק ההוצל"פ משמו של הכונס לשמה של אורן, איננו הופך את הגביה לבלתי חוקית או לגבייה ביתר", אין בהן כדי להקנות להחלטה הנוכחית "משקל סגולי" של פסק-דין בתוך תיק הפירוק. מדובר בהחלטה אשר במהותה נועדה היא להביא ליישומן של כל אותן ההחלטות שניתנו בהתייחס למימוש ולגבייה של דמי השכירות. לבסוף אעיר כי לא נעלם מעיני שבאותה החלטה דחה בית המשפט את בקשת המערערות להעברת כונס הנכסים מתפקידו. אולם המערערות לא העלו כל טענה בעניין זה בתגובה שלפניי, ומכל מקום נראה כי בנסיבות העניין הקונקרטי ועל רקע כל האמור לעיל, גם ההחלטה בעניין זה אינה נושאת, כשלעצמה, "משקל סגולי" של פסק דין.