פסק דין
בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף. המדובר בתביעה כספית על סך של 111,787 ₪ שהוגשה כנגד המועצה (להלן: "המועצה") להשבת הסכומים אשר לכאורה גבתה מהמשיבות ביתר בגין תשלומי ארנונה וביוב, וכן לתשלום חוב עבור דלק שסיפקה משיבה מס' 2 למועצה.
המשיבות הינן חברות העוסקות בייצור והפצת דלק אשר בבעלות משותפת. לטענתן, בתקופה שתחילתה בשנת 2003 וסיומה ביום 14.10.10, גבתה המועצה מתובעת מס' 1 תשלומי ארנונה ביחס לנכס הידוע כגוש 17370 חלקה 58 הנמצא בישוב יבניאל (להלן: "הנכס") בסך של 77,161 ₪, בעוד שעל פי רישומי המועצה, נכון ליום 14.10.10, החוב עמד על סך של 43,856 ₪ בלבד.
עוד טוענות התובעות כי, המועצה חייבת בתשלום סך של 46,422 ₪ בגין דלק אשר סופק לה על ידי תובעת מס' 2, בשנים 2003-2005, אותו קיזזה כתשלום עבור היטל ביוב. לטענת התובעות, הקיזוז נעשה שלא כדין, היות ותשלום זה שולם זה מכבר על ידי בעליו הקודם של הנכס.
לטענת המועצה, בית המשפט דנא משולל סמכות עניינית לדון בתביעה זו, שכל עניינה היטלי ארנונה וביוב, ואשר מצויה בסמכותן הייחודית של וועדות הערר לענייני ארנונה וביוב ושל ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים. הגם, שחיובים אלו הינם חלוטים והמועד להשיג עליהם חלף.
לגופן של טענות התביעה, המועצה טוענת כי אין בהן ממש וכי יש לסלק התביעה על הסף. לדבריה, התובעות הבינו באופן שגוי את תיעוד חובותיהן ברישומי המועצה, ולפיכך אינה חייבת כלפיהן כפי שנטען על ידן. ההמחאות אותן מסרו התובעות למועצה לטובת תשלומי הארנונה כאמור, בוטלו על ידן, שכן כל מטרתן הייתה לבצע התשלום לשם שינוי שם המחזיק בנכס משמה של תובעת מס' 1 לשמה של תובעת מס' 2, ותו לא.
לטענת המועצה, החיוב בגין היטל הביוב נעשה כדין, היות והוא נדרש עבור תוספות הבנייה שנעשו בנכס על ידי בעליו, לפיכך לא בוצע כל תשלום כפל כפי שנטען על ידי התובעות.
ביחס לטענת התביעה לחיוב המועצה בגין דלק שסופק לה, טוענת המועצה כי התמורה על כך שולמה במלואה נוכח החשבונית שקיבלה מהתובעת, הגם שהתובעים לא הציגו כל מסמך המעיד על הזמנה שבוצעה על ידי המועצה, חתומה ומאושרת, לא הציגו פרטים אודות מועד אספקת הדלק, הגורם המאשר וכיוצא בזה.
בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה, הגישה המועצה בקשה לסילוק התביעה על הסף (להלן: "הבקשה הראשונה") מחמת חוסר סמכות ו/או העדר עילה ו/או מחמת היות התביעה טורדנית וקנטרנית, והכל כפי שפורט והובהר על ידה בכתב ההגנה.
התובעות התנגדו לבקשה מהטעם שתביעתן, המבוססת והמנומקת היטב, הינה להשבת כספים שגבתה מהם המועצה שלא כדין. משכך המדובר בתביעה כספית המצויה בסמכותו של בית המשפט דנא.
הבקשה הראשונה נדחתה על ידי בהחלטתי שניתנה בישיבה מיום 27.10.11, שם נקבע כי אין המקרה נמנה על המקרים החריגים בהם בית המשפט עושה שימוש בסמכות של סילוק התביעה על הסף. קבעתי עוד כי יש לקיים דיון לגופו של עניין, יחד עם זאת, קבעתי כי לא אדון בענייני היטל הביוב ותשלומי הארנונה בהם חויבו התובעות במשך שנים, בהעדר סמכות עניינית לדון בעניינים אלו, וכן לא אתיר לתובעות להביא ראיות בעניינים אלו. באותה ישיבה הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.
התובעות הגישו תצהירים מטעמן, וביום 12.3.12 הגישה המועצה בקשה למחיקת סעיפים מתצהיר התובעות, המתייחסים לחיובי הארנונה והיטל הביוב, ואשר נכללו בתצהיר חרף ההחלטה דלעיל. כמובן שהתובעות התנגדו לבקשה וטענו שהתצהיר מכיל בתוכו הצהרת עובדות שיש בהן כדי לבסס את טענותיהן, אשר אינן קשורות לסמכותו של בית המשפט.
בהחלטתי מיום 3.4.12, חזרתי על קביעותיי שניתנו ביחס לבקשה הראשונה לסילוק על הסף, והדגשתי כי לא ניתן לפתוח בצורה עקיפה את חזית המחלוקת בין התובעות לנתבעת בדבר חובות הארנונה והיטל הביוב אשר כנטען נגבה ביתר. נוכח המסקנה אליה הגעתי, הוריתי על מחיקת הסעיפים המבוקשים מתצהיר העדות הראשית של התובעות, והמלצתי לב"כ התובעות לשקול את המשך ההליכים בתיק.
ואולם, כתוצאה מההחלטה דלעיל, החליט ב"כ התובעות להגיש בקשה לפסילתי מלשבת בדין מחשש ממשי לקיומו של משוא פנים. היות והבקשה לא העלתה נימוקים המקימים אחת מעילות פסלות שופט, נדחתה הבקשה על ידי.
לאור האמור, הגישה המועצה את הבקשה דנן לסילוק התביעה על הסף מכוח תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), נוכח כשלונן של התובעות להוכיח את האמור בכתב התביעה. המועצה טוענת כי, לאחר מחיקת אותם הסעיפים הנדרשים מהתצהיר של התובעות, לא נותרה אפשרות בידי התובעות להוכיח את הטענות שנטענו בכתב התביעה, לפיכך כתב התביעה אינו מגלה יותר עילת תביעה.
התובעות, בתגובה לבקשה, השליכו יהבן על ההלכה הפסוקה לפיה מחיקה או דחייה של תובענה על הסף תהיה כמוצא אחרון, וביהמ"ש לא ימהר לסלק על הסף רק בשל שהנתבע סבור שלתביעה אין בסיס. התובעות חוזרות על טענותיהן לפיהן, עניינה של התביעה בהשבת כספים שגבתה המועצה שלא כדין, ולכן מדובר בתביעה כספית המצויה בסמכות בית המשפט. לאור זאת, לשיטתן, יש לתת לתובעות את יומן בבית המשפט, הגם ויש בכוחן להוכיח את התביעה, שעודנה מגלה עילה, חרף שמיטת סעיפים רבים מהתצהיר.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל באופן שבו תימחק התביעה, על פי תקנה 100(1) לתקנות, הקובעת כי:
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מראה עילת תביעה".
על פי לשון התקנה, שאלת קיומה של עילת תביעה, בשלב זה, נבחנית לא על פי ראיות אלא על פי הטענות המפורטות בכתב התביעה. הדיון בבקשת המחיקה אינו מתייחס לאמיתות העובדות הנטענות, אלא עוסק בבדיקה פורמאלית טכנית ואין צורך בחקירה ודרישה של העובדות (ראה לעניין זה: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2), 312 שם נאמר, בין היתר, כי "זהו שילוב של בדיקה טכנית-פורמאלית של כתב התביעה, שבו לא מתעוררת שאלה של נטל ההוכחה או של מידת הוכחה").
תכליתה של הוראה זו היא למנוע דיוני סרק בניהול תביעות שאין להן תכלית. אכן, ההלכה היא כי, אין להורות על סילוק תובענה על הסף אלא במקרים חריגים וקיצוניים, מקום בו גם אם יוכחו ויתקבלו טענות התביעה, לא יזכה התובע בסעד המבוקש.