פסק דין
המשיב סרב את כניסתה של העותרת ארצה, בהחלטה מיום 7.12.10, והורה על רישום הערה במחשב משרד הפנים, האוסרת על כניסתה של העותרת לישראל עד דצמבר 2014. העתירה מכוונת לביטול ההערה האמורה, על מנת שהעותרת תוכל להיכנס לארץ כמקובל לגבי תיירים המגיעים אליה ממערב אירופה.
העותרת היא אזרחית צרפת, רווקה, בת 36. החל מאוקטובר 2004 ועד ליום בו סורבה כניסתה, נהגה העותרת לצאת ולבוא לישראל כתיירת, ללא כל הגבלת זמן. כשהגיעה ארצה ביום 7.12.09 סורבה כניסתה, הושמה בחדר הממתינים לגירוש, ושבה כלעומת שבאה לארץ מוצאה.
אין חולק, כי בין השנים 2004 ועד לסוף שנת 2009, ביקרה העותרת בישראל פעמים רבות. עד לשנת 2007 סך כל ימי שהייתה לא עלו על מספר שבועות בשנה. בשנת 2008 ובשנת 2009 נכנסה מספר פעמים באשרת תייר, וסך כל ימי שהייתה היו 216 (בשנת 2008) ו- 316 (בשנת 2009). הרקע לשהות ממושכת זו בישראל הוא יחסים שהלכו והתהדקו בינה לבין אזרח ישראלי, המתגורר בארץ, אותו הכירה במהלך שהייתו בחו"ל. אזרח זה נשוי, ובשל נסיבותיו האישיות אין השניים מתגוררים יחדיו. בתחילת שנת 2009 פנו העותרת ובן זוגה למשרד הפנים, וביקשו להאריך את אשרת השהייה של העותרת. פקידי המשיב הסבירו לשניים כי עליהם לפנות בבקשה לאיחוד משפחות, אולם לא הסבירו להם כי אין כל סיכוי שהבקשה תיענה, משום שהשניים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת. הבקשה, יש לומר, הוגשה בעת שהעותרת שהתה בישראל כדין. לטענת העותרת נאמר לה על ידי פקידי המשיב, כי זימונה לראיון במחלקת האשרות מהווה אסמכתא חוקית להמשך שהייתה בארץ עד לסיום התהליך או קבלת מענה לבקשתה. בהקשר זה יש לומר, כי המשיב מכחיש בתשובתו שאי פעם נאמר לעותרת כי תוכל להישאר בארץ עד לקבלת תשובה מטעם הוועדה הבינמשרדית, והוסיף והבהיר כי אין לפקידי המשיב סמכות להתיר שהייה בניגוד לאשרה הקיימת.
בני הזוג זומנו לשימוע ביום 9.8.09. השניים אכן הסבירו לעורכי השימוע את נסיבות חייהם, אשר אינן מאפשרות בשלב זה מגורים משותפים, שכן בן הזוג נשוי ואינו יכול להתגרש. הבקשה הועברה לבחינת מטה מינהל האוכלוסין ובמקביל הגישה העותרת בקשה להארכת אשרת התייר עימה נכנסה לישראל, ואשר תוקפה פג ב- 23.2.2009. ביום 19.8.09 נדחתה בקשת בני הזוג להתחיל בהליך המדורג, משום שלא נמצא כי קיימת מניעה לגירושיו של בן הזוג הישראלי של העותרת, ולא הובאו הוכחות כי אין הוא בקשר עם אשתו, אשר מקום מגוריה רשום גם כמקום מגוריו.
העותרת עזבה את הארץ ביום 15.8.09. לטענת המשיב עשתה זאת לאחר ששהתה בישראל 6 חודשים שלא כחוק. העותרת שבה ונכנסה לישראל ביום 3.9.09, ועזבה ביום 30.11.09. משהגיעה לישראל ביום 7.12.09 סורבה כניסתה. ב"כ המשיב מציין בתשובתו, כי בתשאול שנערך לה עם נחיתתה אמרה כי יש לה בן זוג ישראלי, וכי על כן היא חיה בישראל. עוד טענה כי היא לומדת באולפן ומקבלת עזרה כלכלית מבן זוגה. כמו כן ציינה העותרת כי ברשותה כרטיס טיסה חזרה, אולם היא מבקשת אשרת שהייה. בשל חשש השתקעות סורבה הכניסה, כאמור.
ב"כ העותרת פנה למשיב במכתב מיום 29.12.09 וביקש כי החלטת הסרוב תבוטל. ביום 4.2.10 הודיע המשיב כי התנהלותה של העותרת מלמדת על כוונת השתקעות בישראל, ולפיכך החלטת הסרוב בעינה עומדת. עם זאת, אופשר לעותרת להגיע לישראל במהלך שנת 2010 לתקופה קצרה, בכפוף להפקדת ערבות לשם הבטחת יציאתה מן הארץ. ואכן, ביום 8.4.10 הודיע המשיב לב"כ העותרת כי העותרת תוכל להיכנס לישראל למשך חודש, בכפוף להפקדת ערבות בסכום של 50,000 ₪. בקשתה להארכת משך השהות ל- 3 חודשים נדחתה. במכתב הדחייה הובהר עוד, כי המדובר באישור כניסה חד פעמי שאין בו כדי לבטל את החלטת סרוב הכניסה התלויה ועומדת כנגד העותרת. העותרת נכנסה לישראל, באישור המשיב, ביום 6.6.10, על פי התנאים הנ"ל.
בעתירה טוענת העותרת כי אינה עובדת בארץ, אין לה נכסים בארץ, ומשפחתה חיה בצרפת. עוד נטען כי לא הפכה את ישראל למרכז חייה וכל רצונה הוא לחלק את זמנה בין ישראל לבין צרפת, לפי ראות עיניה. לטענתה החלטת המשיב שרירותית, ולא יעלה על הדעת כי אדם שבקשתו לאיחוד משפחות סורבה, יהפוך באופן אוטומטי למסורב כניסה.
בתשובתו טוען המשיב כי די בכך שהעותרת שהתה שלא כדין בישראל כדי להצדיק את החלטת הסרוב. מעבר לכך, המסקנה לפיה התנהלותה של העותרת מלמדת על כוונת השתקעות הינה מסקנה סבירה לנוכח העובדות, כאשר העותרת עצמה מודה שאין מטרת הביקורים תיירות, אלא ניהול יחסי זוגיות עם בן זוגה הישראלי. כך גם עולה מן העובדות, כי בן הזוג שכר עבור העותרת דירה בתל-אביב. משכך, לא נפל פגם בהחלטת המשיב, המצדיק התערבות בשיקול דעתו. ב"כ המשיב עמד, בכתב התשובה, על שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים, וטען כי בדין ניתנה הוראת הסרוב למשך 5 שנים, שהרי העומד מאחורי הבקשה לאשרת תייר הינו הרצון לשהות כאן שהיית קבע.
דין העתירה להתקבל.
אין חולק, כי עילת ביקוריה של העותרת בארץ היא מערכת יחסיה עם בן זוגה, שהוא אזרח ישראלי. אין המדובר בתרוץ, המשמש הסוואה לכוונת השתקעות לצורכי עבודה או לצרכים אחרים. העותרת עובדת בצרפת, ויש לה קרובי משפחה מדרגה ראשונה בארץ זו. עוד אין חולק, כי העותרת נכנסת ויוצאת מן הארץ, כעניין שבשגרה. מלבד אותו פרק זמן בשנת 2009, בו שהתה בישראל שלא כחוק, הרי שאין חולק כי העותרת מעולם לא חרגה מגבולות האשרות שהוצאו לה. אשר לפרק הזמן בו שהתה בישראל לאחר שתמה תקופת האשרה, נראה כי לנוכח שגרת התנהלותה, ההסבר לפיו הבינה כי שהייתה בארץ מותרת עד שתתקבל החלטה בבקשה להארכת שהייתה הינו הסבר סביר, גם אם יש לקבל את טענת המשיב כי איש מעובדיו אינו מוסמך להאריך אשרת שהייה בדרך זו. עובדה היא, כי העותרת עזבה את הארץ מבלי שאיש דרש ממנה לצאת. אין כל יסוד, אפוא, לחשש כי העותרת תשתקע בישראל שלא כדין.
אכן, שיקול הדעת המצוי בידי המשיב בכל הנוגע להפעלת סמכותו לפי חוק הכניסה לישראל הינו שיקול דעת נרחב, המבטא את ריבונותה של המדינה. אולם גם שיקול דעת זה נתון לביקורת שיפוטית (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, טרם פורסם, 16.3.2006). על רקע מכלול הנתונים המפורטים לעיל נראה, כי הכללתה של העותרת ברשימת מסורבי הכניסה לישראל למשך 5 שנים הינה שרירותית, ואינה מבוססת על ראיות של ממש. יתרה מזאת, את החשש מפני השתקעות ניתן להפיג באמצעים מידתיים יותר. בשים לב לעובדה שהעותרת מכבדת את חוקי המדינה, ומלבד אותה חריגה - שיש לה הסבר משכנע - לא נותרה מעולם בארץ לאחר תום תקופת האשרה, ניתן להבטיח את יציאתה מן הארץ בדרישת ערבות כספית כל אימת שהיא מבקשת אשרת תייר.
לפיכך אני מקבלת את העתירה, ומורה למשיב לבטל את הכללתה של העותרת ברשימת מסורבי הכניסה לישראל. באין מניעה אחרת, תוכל לקבל אשרת תייר כמקובל. המשיב יוכל לדרוש שהעותרת תפקיד ערבות בסכום של 15,000 ₪ בכל ביקור מביקוריה, להבטחת יציאתה מן הארץ עם תום תקופת האשרה.
המשיב ישלם לעותרת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, באמצעות פקס.
ניתן היום, י"ב כסלו תשע"א, 19 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.