גרנוף נ' הוכפלד ואח'

החלטה

בפני בקשה למתן רשות להתגונן.

הרקע לבקשה

1.התובעים הם הבעלים הרשומים של חלקה 20 בגוש 15517 במושבה מגדל (להלן: "החלקה"), עליה בנוי בית.

2.הנתבעים 1 ו- 2 הינם אחים ונתבע 3, בנו של הנתבע 1 מתגורר בבית הבנוי על החלקה.

3.הנתבעים הגישו ביום 14.04.02 המרצת פתיחה לבימ"ש המחוזי בנצרת לרשום אותם כבעלי הזכויות בחלקה, ובימ"ש המחוזי קבע בפסק דינו, ביום 08.08.04 כי אין לנתבעים זכות להעביר על שמם את רישום זכויותיהם של המנוחים גרנוף בחלקה על שמם, והשאיר את הרישום על שם בעליו הרשומים כיום, קרי התובעים.

4.ערעורם של הנתבעים לבימ"ש העליון נדחה ביום 28.03.07, ונותר פסק הדין של בימ"ש המחוזי על כנו.

5.התובעים דרשו מאת הנתבעים לסלק את ידם מהחלקה, אך הנתבעים סרבו, ומכאן הוגשה התביעה נשוא הבקשה לפינוי וסילוק יד הנתבעים מהחלקה.

6.התקיים דיון בבקשה, ובסוף הדיון סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם. כאן המוקם לומר, כי אין לקבל את טענת הנתבעים למחיקת התביעה בשל אי הצגת יפוי כוח מאת בא כוח התובעים, הואיל ולכתב התביעה, כן צורף יפוי כזה.

בקשת הרשות להתגונן

7.הנתבעים טוענים כי בני מש' הוכפלד התגוררו בבית שעל החלקה מאז 1939, החלקה מוחזקת על ידם באופן רצוף עד היום הזה, כ- 70 שנים.

8.מר נתן הולצר בנה את הבית אשר על החלקה בתחילת שנות ה- 30' ומכר אותו למר אדלשטיין ביום 02.02.1938, ואבי הנתבעים 1 ו- 2 וסבו של הנתבע 3, מר היינץ הוכפלד (להלן: "אבי המשפחה") רכש את הבית ממר אדלשטיין. שטח החלקה המקורי היה 2,950 מ"ר, ולאחר ההפקעה שנעשתה ב- 1996 השטח הנותר הוא 1,965 מ"ר.

9.חוזה הרכישה נחתם בין אבי המשפחה לבין מר אדלשטיין בשנת 1946, בפני חברי ועד המושבה, אשר אישרו אותו בצרפם את חתימת ידם על החוזה, והחוזה בויל. הנתבעים מדגישים כי העובדות הנ"ל אושרו ע"י בימ"ש המחוזי בפסק דינו. אישור הוועד לעסקת הולצר-אדלשטיין ועסקת אדלשטיין-הוכפלד, היה בסיס ראוי להסתמכות על כשירות העסקה והוכחה מכרעת לעניין תום ליבו של מר הוכפלד כאשר חתם על החוזה.

10.הנתבעים לא ערכו בדיקה לרישום החלקה, וכאן מפנים הנתבעים את בית המשפט לספרו של פרופ' וייסמן, דיני קניין, הקובע כי מן הזכות הנתונה לציבור לעיין בפנקסי המקרקעין לא נובע שהדין מייחס לכל אדם ידיעה על תוכנו, וכי יש נסיבות שבהן מוצדק לצפות מאדם כי יבדוק את המרשם. באין בדיקה כזאת יראה כאילו ידע את תוכן הרישום, אך אין תמיד כך הדבר. הדין לא קבע הנחה כללית בדבר ידיעה על יסוד המרשם.

11.אבי המשפחה, ועד יום מותו, בשנת 1970, עיבד את החלקה סביב הבית ונטע בה מטעים ועצי פרי. אם המשפחה, גב' אלישבע הוכפלד (להלן: "אם המשפחה") גרה בבית מאז שנת 1939 ועד שנת 1984, עת עברה לבית אבות. הנתבע 2 נולד בבית בשנת 1943 וגר בו עם הוריו ואחיו מאז היוולדו ועד לנישואיו. הנתבע 1 גר בבית עם משפחתו עד לנישואיו, ואף עתה מחזיק בחצר הבית את הציוד החקלאי הכבד השייך לו, ואף מחזיק בשני מחסנים, אחד סמוך לבית, והמחסן שבמסד. כיום מתגורר בבית הנתבע 3, יחד עם רעייתו ושני ילדיו הפעוטים.

12.המורישים של התובעים נרשמו בשנת 1926 כבעלי מס' חלקות אשר החלקה נשוא התביעה היא אחת מהן, ואילו הסדר המקרקעין נעשה בשנת 1947, סמוך לעזיבת הבריטים את הארץ וערב פרוץ מלחמת העצמאות, תוך התעלמות מקיום הבית, המחסן והמטעים אשר ננטעו ע"י מש' הוכפלד.

לו היה חוקר מטעם שלטונות ההסדר מבקר בחלקה, היה נוכח בקיום הבית על החלקה והיה מעיר על כך לעורכי ההסדר. הנתבעים טוענים כי אין כל ספק שהבית אינו בבעלות התובעים, אין להם בו כל זכות ואינם יכולים לדרוש את פינויים על בסיס רישום בהסדר, שהינו רישום חסר.

קולם של התובעים או מורישיהם לא נשמע לכל אורך התקופה, לא שולמו על ידם מסים, ולכן הכריז בימ"ש המחוזי בחיפה עליהם כנעדרים ומינה את האפוטרופוס הכללי לנהל את רכושם העזוב, ואז האפוטרופוס הוציא צווי ניהול בשנת 1983. כשהופיעו יורשי התובעים, שוחררה להם הקרקע מבלי ששילמו דמי ניהול, שנדרשו לשלם לאפוטרופוס.

נכון ליום 10.06.07, חובם של התובעים לאפוטרופוס הוא כ- 54,000 ₪, דבר המטיל ספק בשחרור הקרקע להם, שכן שחרור הקרקע מותנה בתשלום דמי ניהול.

13.הנתבעים מסבירים כי הסיבה לעריכת חוזה הרכישה בשנת 1946, ולא בשנת 1939, נעוצה בהוראות הספר הלבן מאותה שנה.