גרם ואח' נ' רן ואח'

פסק דין

תובענה, ותובענה שכנגד, בגין אירוע תאונתי אשר אירע ביום 30.12.12, שעה 16:00, ברח' מוריה בחיפה, ליד בית מס' 120.

נתוני יסוד

ביום 30.12.12, התרחשה התנגשות בין כלי רכב מסוג קרייזלר קומפאס מ.ר. 59-004-13 נהוג בידי התובע, לכלי רכב מסוג איסוזו מ.ר. 38-730-72 נהוג בידי הנתבע.

הפגיעה בכלי הרכב של התובע הייתה בכנף הקדמית-שמאלית ובדלת הקדמית-שמאלית של כלי הרכב, והפגיעה בכלי הרכב של הנתבע הייתה בפינה הימנית-קדמית של כלי הרכב.

בכל הנוגע לתיאור הנסיבות הרלוונטיות לאירוע התאונתי, מסרו שני הצדדים גרסאות מנוגדות:

לטענת התובע, הוא יצא מחניה ברח' מוריה (ליד הדואר, בית מס' 120 ברח' מוריה), לכביש המכיל שני נתיבים לכיוון ביה"ח כרמל. לטענתו, מאחר והנתיב הימני היה חסום בידי נהגת אשר מעוניינת הייתה להחנות את מכוניתה במקום החנייה אשר נתפנה על ידו, היה עליו לפנות לצאת מהחניה דרך הנתיב השמאלי שבכביש, וכך עשה. בעודו ישוב במכוניתו וממתין לאור הירוק, כאשר המכונית בחצייה בנתיב הימני של הכביש ובחציה בנתיב השמאלי, וכאשר הרכב ללא תנועה, פגע בו הנתבע באופן שהסב את הנזק הנטען.

לטענת הנתבע, התובע עבר נתיב בעוד הנתבע נוסע בנתיב השמאלי ברח' מוריה, ובמסגרת זאת פגע בכלי הרכב הנהוג על ידי הנתבע.

עוד נחלקו הצדדים בשאלת הנזקים הנטענים, כל צד לגבי טענות משנהו.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת עדויות הצדדים ובחינת הנתונים מצאתי לנכון לאמץ את גרסתו של התובע, ובהתאם לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד, זאת מהטעמים הבאים:

גרסתו של הנתבע בכתב ההגנה (אשר אומצה גם במסגרת כתב התביעה שכנגד) הייתה כי התאונה אירעה בעת שנסע בנתיב השמאלי, ואז פגע בו התובע עם מכוניתו – בעוד גרסת התובע הייתה כי בעת ההתנגשות מכוניתו הייתה ללא תנועה, בעצירה מלאה. משמע, התובע טוען בעת הגשת כתב התביעה כי רכבו היה ללא תנועה, והנתבע טען בכתב ההגנה כי שני כלי הרכב היו בתנועה.

צורת ומפת הנזקים אשר עולה מן התמונות ת/1 ות/2, מלמדת כי כלי הרכב של התובע לא היה בתנועה בעת קרות התאונה – זאת הן בשל מיקום הנזק במכונית התובע, וכן היעדר סימני גרירה או שפשוף באיזור הפגיעה, והן משום שמעיון בתמונות אשר הוגשו (והתובע העיד כי התצלום בוצע מיד עם קרות התאונה, מבלי שהשתנה דבר בכלי הרכב ומבלי שהוזז), עולה כי גלגלי המכונית הנהוגה בידי התובע, פונים ימינה, קרי מכונית התובע סיימה את הכניסה לנתיב השמאלי, ו"תפסה" את הנתיב התעבורתי עוד בטרם הגיע לשם רכב הנתבע.

לכך אוסיף, כי בעדותו של הנתבע נתגלו סתירות, שכן הגם שבכתב ההגנה טען כי ההתנגשות אירעה בזמן נסיעה ולא בזמן עצירה, בעוד שכאשר העיד (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 28 ואילך) העיד כי מכוניתו הייתה ללא תנועה.

אוסיף לכך כי עדותו של התובע הייתה אמינה בעיני, גם בשים לב לכך כי התובע צירף את ההודעה אשר מסר לחברת הביטוח בזמן אמת, בעוד הנתבע נמנע מלצרף את ההודעה שמסר לחברת הביט שלו, לא לכתב ההגנה ולא לכתב התביעה שכנגד, ולא ברור באיזו גרסה בחר: בגרסה שבה הייתה מכוניתו בתנועה בעת ההתנגשות, אם לאו.

לאור כל אלו, אני קובע כי התאונה אירעה בעת שכלי רכב הנהוג בידי התובע היה במצב של עמידה, ולפיכך אני קובע שהאחריות לאירוע התאונתי מוטלת על כתפי הנתבע. בהתאם אני מורה על דחיית התובענה שכנגד.

שאלת הנזק

בשאלת הנזק, סבורני כי התובע לא הוכיח את נזקו עד תום, שכן הוגשה במצורף לכתב התביעה חוות דעת שמאית ולא חשבונית של תיקון כלי הרכב. דברי הנתבע בהקשר זה, סבירים בעיני, והעובדה כי נזק ניכר כאמור לא תוקן עד למועד הדיון, אשר נערך 9 חודשים לאחר האירוע התאונתי, אינה מצדיקה התחשבות מוחלטת באמור בחוו"ד השמאי – ספק אשר ניתן היה להפיג במקרה וכלי הרכב היה מתוקן בפועל, ועלות התיקון לא הייתה שנויה במחלוקת.

התובע דרש במסגרת תביעתו שכ"ט שמאי בסך 800 ₪, עלות משוערת של התיקון 9,362 ₪ (לא כולל מע"מ), ירידת ערך צפויה בסך 1,699 ₪ (כולל מע"מ), עגמת נפש בסך 600 ₪.

איני סבור כי ישנה הצדקה לפסוק את הסכומים כאמור במלואם, בהתחשב בעובדה כי כלי הרכב טרם תוקן; ברי כי יכול ועלות התיקון תהא נמוכה יותר, וברי כי הערכת ירידת ערך לפני שנבדקו תוצאות התיקון, הינה הערכה בעלמא ולא קביעה שמאית על בסיס בדיקה בפועל.