גרין ואח' נ' יורו - ישראל (י.ש) בע"מ

החלטה

התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעת, חברה קבלנית שממנה רכשו דירה בגבעת זאב.

בפי הנתבעת טענה מקדמית ולפיה דין התביעה להתברר בבימ"ש השלום בבאר שבע, לאור תניית שיפוט ייחודית שנקבעה בסע' 23יא' בחוזה המכר, ולפיה: "סמכות השיפוט הייחודית בכל חילוקי הדעות שיתגלעו בקשר לחוזה זה... מסורה לבית המשפט המוסמך וללשכת ההוצאה לפועל בבאר שבע בלבד".

התובעים טוענים שמדובר בחוזה אחיד, אשר חל עליו האמור בסע' 9(4) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, קרי, חזקה שתניית השיפוט שנקבעה בסע' 23יא' לחוזה המכר היא מקפחת, והנטל להפרכתה מוטל על הנתבעת. בנסיבות אלה, כאשר הדירה נבנתה באיזור ירושלים, כאשר המו"מ לרכישתה התנהל בירושלים וגם החוזה נחתם בירושלים, לא הופרכה החזקה שמדובר בתניה מקפחת שכל מטרתה להקשות על התובעים ולהקל על הנתבעת שמשרדיה מצויים בבאר שבע (למרות שהיא בונה דירות ברחבי הארץ).

הנתבעת טוענת כי התובעים ניהלו מו"מ לקראת החתימה על חוזה המכר ואף הכניסו בו תיקונים עובר לחתימתו. בנסיבות אלה שוב אין מדובר בחוזה אחיד, ואין מקום לטעון שמדובר בתנייה מקפחת, ובמיוחד כאשר התובעים לא טענו מאומה כנגד תניה זו עובר לחתימת החוזה.

ראשית, יש לדחות את הטענה שלאור השינויים שבוצעו בחוזה לפי בקשת התובעים (נספח ו' לחוזה המכר), שוב אין מדובר בחוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים. כדי שחוזה ייחשב לחוזה אחיד אין צורך שכל תנאיו ייקבעו מראש ע"י אחד הצדדים. סע' 2 לחוק החוזים האחידים קובע במפורש כי חוזה אחיד הוא "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". כלומר, החוק הביא בחשבון את האפשרות שייערכו הבדלים בין חוזה לחוזה, אך הוא קובע, שכל עוד אחד הצדדים, ערך מראש את החוזה הבסיסי, לצורך חתימת חוזים רבים בינו לבין אנשים אחרים, בלתי מסוימים במספרם או בזהותם, אזי מדובר בחוזה אחיד. עצם הנכונות לנהל משא ומתן ולסטות בחוזה מסוים מתנאים נקודתיים, כאלה או אחרים, אין בכוחה ליטול את האופי האחיד של החוזה ולהפוך את נוסחו לבלתי אחיד (בעניין זה ראו, למשל, ח"א (י-ם) 1/86 היועמ"ש נ' יהונתן, פסקה 4(ב), פורסם בנבו; ת"א (אש') 998/04 אבישי נ' פרירון, פסקה 51, פורסם בנבו).

במקרה דנן, התובעים לא היו מיוצגים בעת החתימה על החוזה, והתיקונים שהוכנסו אינם כה רבים או מהותיים. מכל מקום, אין בהם כדי לפגוע במהות החוזה שנערך ע"י הנתבעת (החברה הקבלנית) כדי לשמשה כבסיס להתקשרויות בינה לבין רוכשים פוטנציאליים, וביניהם התובעים.

בהמשך לאמור לעיל, ובהינתן המסקנה שמדובר בחוזה אחיד, יש לבחון האם מתקיימת חזקת הקיפוח שנקבעה בסע' 4(9) לחוק החוזים האחידים, הקובע שאחד התנאים בחוזה אחיד המוחזק כתנאי מקפח הוא "תנאי התנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט, או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך".

ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח' (ניתן ביום 2.6.03) קבע ביהמ"ש העליון כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא "להתנהגות בלתי הולמת בחברה הישראלית בזמן נתון" וכי בימינו, קשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין במחוז מסוים דווקא משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית". בהמשך לכך נקבע באותו מקרה, שהמבחן שיש להפעיל על מנת לבחון אם תנאי בחוזה אחיד הוא מקפח או לא הוא "תנאי ההרתעה מפני מימוש זכויות", כאש תנאי זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות בעלי הדין, אלא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית.

בעת שניתן פסק הדין ברע"א 188/02 הנ"ל, היה נוסחו של סע' 9(4) שונה, והוא קבע שתנאי מקפח הוא "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור, על דעתו בלבד, את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך".

בעקבות קביעת ביהמ"ש העליון בפסק הדין הנ"ל, אמר המחוקק דברו וקבע, ששוב אין עוד צורך בהעדר סבירות על מנת לקיים את חזקת הקיפוח, אלא די בכך שהתניה מנוגדת להוראות הדין.

בפסק דין מאוחר יותר נידונה השאלה האם התיקון שנעשה בסע' 4(9) בחודש יולי 2004 משמעו שאין יותר תחולה להלכה שנפסקה ברע"א 188/02, שהרי הורחבה משמעותית חזקת הקיפוח שבסעיף, כך שהמבחן הקובע אינו "מבחן הסבירות" של התניה אלא מבחן קפדני ונוקשה שלפיו כל התניה על "הוראות הדין" לעניין מקום השיפוט מקימה, מניה וביה, את חזקת הקיפוח. למרות לשונו המפורשת של התיקון, התשובה שניתנה לשאלה זו הייתה כי "הגיונה וטעמה של הלכת רע"א 188/02 לא נס ליחם בעקבות תיקון סע' 4(9) לחוק החוזים האחידים. המבחן לקיומו של תנאי מקפח ולהוראה שיפוטית בדבר ביטולו או שינויו איננו מבחן טכני צר אלא קשור הוא בטבורו, כנאמר בסע' 3 לחוק, 'למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות'" (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועמ"ש, סע' 123-127, ניתן ביום 18.2.10).

ברע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' מאיר ברפי (ניתן ביום 7.4.10) חוזר ביהמ"ש העליון על הדברים שנאמרו בע"א 6916/04, ומציין שבעקבות האמור שם, הרי שגם לאחר תיקון החוק, מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות, הוא המבחן הרלוונטי לצורך הבדיקה האם נסתרת חזקת הקיפוח או לא, וכי, ככל שהספק יצליח להראות שאין בתניית השיפוט כדי להרתיע את הלקוח מעמידה על זכויותיו המשפטיות, כך ייטה ביהמ"ש לקבוע שהתניה אינה מקפחת בנסיבות העניין. ביהמ"ש מדגיש שהבחינה הנ"ל צריכה להיעשות בהתאם לסע' 3 לחוק החוזים האחידים, כאמור לעיל.

למרות האמור לעיל, והמשמעות המופחתת שהפסיקה מייחסת כיום למרחק שבין מחוזות שיפוט, עדיין, החלת מבחן "ההרתעה מפני מימוש זכויות", מובילה אותי למסקנה שבמקרה דנן, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה, להוכיח שתניית השיפוט אינה מקפחת ואין בה כדי להרתיע את התובעים מלממש את זכויותיהם.

מחוזות השיפוט העומדים על הפרק הם ירושלים ובאר שבע. בהתחשב בכך, ובשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות האחרות, מסתבר מאוד שהמרחק שבין ירושלים ובאר שבע ירתיע את התובעים ממימוש זכויותיהם. התובעים מתגוררים באיזור ירושלים, ומדובר במרחק שאינו מרחק של מה בכך. לא הוכח מה יכולת ההתניידות של התובעים, ואם עליהם להיעזר בתחבורה ציבורית או לא. לא ידוע האם מסכים ב"כ התובעים לייצג אותם גם בהליך שיתנהל בבאר שבע, ובאיזו עלות. הדירה נמצאת באיזור ירושלים, וסביר להניח שלפחות חלק מהעדים מתגוררים באזור זה. אכן, בשים לב לדרכים בארץ ולקשיי ההתניידות, ההתדיינות במקום מרוחק, במקרה שבו עשויים להיות כמה דיונים, משמעה הפסד ניכר של ימי עבודה, הוצאות נסיעה ועוד. במיוחד במקרה זה אין לאפשר לנתבעת, אשר ידעה להגיע עד ירושלים בעת שחפצה ביקרה של התובעים ובכספם, להטריח את התובעים עד באר שבע, בעת שמצב הדברים הפוך והתובעים באים אליה בטענות. אין מחלוקת שהמו"מ לרכישת הדירה התנהל בירושלים וכי בירושלים גם נחתם החוזה. בכך יצרה הנתבעת מצג לפני התובעים לפיו אין לה קושי להתנהל גם בירושלים, ובנסיבות אלה יש בכך כמעט חוסר תום לב מצדה, למנוע מהתובעים להגיש את תביעתם בירושלים (שלה זיקות רבות לסכסוך), ולטעון להעדר סמכות מקומית בשל תניית השיפוט.

מעבר לצורך אוסיף כי מתברר שבבימ"ש זה הוגשו כמה תביעות כנגד הנתבעת בקשר לאותו פרוייקט, ובכולן הגישה הנתבעת בקשה דומה. גם בבקשות שבתיקים האחרים ניתנה הכרעה ולפיה התיק יידון בבימ"ש זה. בעניין זה ברצוני להעיר שני דברים: ראשית, העובדה שמדובר בתובעים רבים, מהווה חיזוק נוסף לכך (אם כי לא מכריע) שנכון יותר שהנתבעת תנייד עצמה לירושלים מאשר שכל אחד ואחד מהתובעים ייאלץ לנייד עצמו לבאר שבע, ושנית, לאור ההחלטות שכבר ניתנו, ראוי שהנתבעת תשקול האם נכון להמשיך ולהגיש בעתיד בקשות דומות בתיקים שבהם מערכת העובדות העקרונית, דומה במהותה.

סיכומם של דברים, אין מחלוקת שאלמלא תניית השיפוט הייתה סמכות מקומית לבית משפט זה. במכלול הנסיבות, ומשלא הופרכה חזקת הקיפוח של תניית השיפוט, אין לפעול עפ"י האמור בה. אשר על כן, נדחית הבקשה להעברת מקום דיון בשל העדר סמכות מקומית והתביעה תמשיך להתנהל בבימ"ש זה.

בהתאם לתקנות שנקבעו בפרק ז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מופנים הצדדים לפגישת מהו"ת. המזכירות תצרף להחלטה זו הזמנה לפגישת מהו"ת אצל מגשרת המהו"ת עו"ד חפציבה טרומפר.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ג, 09 יוני 2013, בהעדר הצדדים.