גרימברג נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העוררת לקבלת "קצבה חודשית ממדינת ישראל לניצולי שואה יוצאי גטאות, מחנות ריכוז ומחנות שעבדו בהם בעבודת פרך".

העוררת הגישה את בקשתה למשיבה בחודש מאי 2009 ובאותו חודש גם נדחתה. על החלטת הדחיה מחודש מאי 2009 הוגש ערר לוועדת הערר בתל אביב. אותו ערר נמחק מטעמים שונים כאשר הוועדה שם ראתה להדגיש בפסק דינה באותיות מודגשות:

"לצערנו אין בעבודות הכפייה, שלא בתנאי כליאה, משום שהות במחנה מוכר."

על אותו פסק דין לא הוגש ערר, לא הוגשה בקשה לביטול ולא דבר.

באוגוסט 2012 פנתה העוררת למשיבה בבקשה לשינוי ההחלטה הראשונה ונדחתה שוב ומכאן הערר שלפנינו.

ב"כ המשיבה התנגד בתחילה לדיון נוסף בתביעתה של העוררת, בא כוחה טען שמדובר בראיה חדשה כמשמעה בסעיף 18 לחוק (פרסום רשימת המחנות בהם מופיעה גם העיר בה עבדה העוררת) ולאחר דיון לא פורמלי הוחלט לדון בערר לגופו של עניין.

מיד לאחר שמיעת עדותה של העוררת הודענו כי עדותה עשתה עלינו רושם מהימן ולמעשה כל המחלוקת שאליה מתבקשים הצדדים להתייחס היא מחלוקת משפטית.

תחילה העובדות שהוכחו:

העוררת ילידת 1929 ועם תחילת המלחמה גורשה לעיר טוקוץ' שברומניה. אביה נלקח לעבודות כפייה והיא נותרה עם שאר בני משפחתה לגור במחסן בעיר. בשנים 42-43 אספו השלטונות נשים ונערות לביצוע עבודות כפיה שונות כאשר העוררת נלקחה לבצע עבודות כביסה עבור הצבא הגרמני במכבסה מאולתרת באחד ממחסני בית הספר התיכון בעיר. העוררת הייתה אמורה להתייצב בנקודת איסוף בבוקר, משם הגיעה לעבודתה שם שהתה תחת שמירה כזו או אחרת ובערב שוחררה לביתה. במהלך היום אכלה מזון שהביאה עמה מביתה.

יצוין כי בתיקים רבים נשמעו גרסאות דומות ביחס לעבודות נשים בכפיה במקומות אחרים ברחבי רומניה בתקופת השואה.

משכך אנו קובעים כי גרסת העוררת הוכחה ומכאן יש לדון במחלוקת המשפטית שהוגדרה כדלקמן:

האם המכבסה המאולתרת בבית הספר התיכון בעיר יכולה להיחשב כ"מחנה מוכר" לצורך קבלת הגמלה?

האם עבודת הכפייה יכולה להיות גם "עבודת פרך" לצורך קבלת הקצבה ואם לא-האם די בעבודת כפייה כדי להיכנס לגדר הזכאות לקבלת הקצבה ובאילו תנאים?

מעבר לצורך בהכרעה במקרה הקונקרטי שבתיק זה, משליכה ההכרעה על עררים רבים בהם עולות מטעם הצדדים טענות דומות ומשכך הרחיבו הצדדים בטיעוניהם והרחבנו גם אנו בנימוקי פסק הדין.

ב"כ העוררת העלו מספר טענות שלדידם מחייבות פרשנות מרחיבה של החוק והוראותיו המביאה לקבלת הערר ולקביעה כי יש להכיר בכל מחנה בו נלקחו יהודים לעבודת כפיה ולא משנה אם מדובר בגברים בוגרים שנשלחו הרחק מביתם בתנאי מאסר או שמדובר בנשים שנשלחו לעבודת כפייה במחנה הקרוב למקום מגוריהן שממנו התאפשר להן לצאת לביתן לאחר סיום עבודתן.

ב"כ העוררת טען שאם נצמד לפרשנות בה דבקה המשיבה לפיה מדובר במחנות עבודה בתנאי מאסר לגברים בוגרים בלבד, הרי ניתן לבטל את חוק ההטבות שכן אם בשנים 1941-1944 היו אותם הגברים בוגרים, הרי היום גילם נע סביב גיל 90 ומטבע הדברים, מרביתם אינם עמנו עוד או שמצבם כלל לא מאפשר הופעה בבית משפט ומיצוי זכויותיהם.

ב"כ העוררת מבקש בטיעוניו לדון בפרשנות המונח "מחנה" וטוען כי החוק איננו מדבר על "מחנה עבודה" או "מחנה צבאי" או "מחנה עבודה שנועד ליהודים" וכהנה אפשרויות אלא מדבר על "מחנה" בו בוצעו עבודות כפייה ע"י יהודים.

מחנות אלו יכולים להיות אם כך מחנות סגורים שאכן נועדו לעבודות אך גם יכולים להיות מחנות מאולתרים או יכולים להיות מחנות מעבר, מחנות צבא ומתקנים צבאיים שונים שסיפקו שירותים שונים לנאצים ובני בריתם.

ב"כ העוררת טוען כי כאשר מדובר בגטאות או מחנות ריכוז מוכרים וידועים הרי שאין בעיה לזהותם ככאלו, הבעיה היא בזיהוי מחנות עבודה אחרים היכולים גם הם להקנות זכאות לפי החוק.