גרייב נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים

פסק דין

בהליך זה התובע מבקש סעד הצהרתי לפיו דירתו באל-עיזרייה מצויה בשטח עליו חל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 וכן מבקש הוא כי בית הדין יצווה על הנתבע להכיר בו כ"מבוטח" לעניין חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, גם לאחר שיעבור לגור בדירתו באל-עיזרייה.

בתמיכה לתביעתו הגיש התובע תצהיר עדות ראשית. הנתבע לא ביקש לחקור את התובע על תצהירו והדיון התקיים, על פי הסכמת הצדדים, בדרך של סיכומים בכתב.

העובדות

התובע, מר עומר גרייב, היה עד לשנת 1983, תושב ירושלים.

בשנת 1983 רכש התובע דירה באל-עיזרייה בשכונת "דאחית אל אסכאן", ועבר להתגורר בה עם משפחתו.

אין מחלוקת שאל-עיזרייה נמצאת מחוץ לתחום מדינת ישראל.

הפרוייקט בו רכש התובע את דירתו נבנה על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בע"מ (להלן: "החברה"). לטענת התובע, הפרוייקט נבנה על פי מדיניות ממשלתית שתכליתה היתה הקלת מצוקת הדיור של ערביי מזרח ירושלים (סעיף 4 לתצהיר התובע). תמיכה למסקנה זו ניתן לשאוב מכך שבמודעת פירסום של החברה, שכוונה לתושבי מזרח ירושלים (וצורפה לתצהיר התובע), נאמר כי "זכאי משרד השיכון מוזמנים להירשם לדירות שייבנו בשכונת אל-עיזרייה".

התובע, בהיותו תושב ישראל בעת הרכישה, ענה על התנאי של "זכאי משרד השיכון". בדומה לתובע, נרכשו על ידי תושבי מזרח ירושלים נוספים דירות בפרוייקט.

מן המסמכים שהתובע צירף לתצהירו עולה, כי הוא סילק את יתרת מחיר הדירה לחברה ונחתם עמו חוזה חכירה ל-49 שנים (עם אופציה ל-49 שנים נוספות) עם חברת בוני הארץ בע"מ (בכפוף למשכנתא של בנק ירושלים שבאמצעותה מומנה הרכישה). בחוזה החכירה נאמר כי המקרקעין שעליהם הוקם הפרוייקט הינם בבעלות מדינת ישראל ומנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

בעקבות רכישת הדירה, התובע, כאמור, עבר להתגורר עם משפחתו בדירתו באל-עיזרייה.

על אף העובדה שהתובע התגורר מחוץ לתחומי מדינת ישראל בעקבות המעבר לדירה באל-עיזרייה, המשיכו להשתלם לו גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי. החל ממועד התקנת תקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לפי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל), התשמ"ז-1987, ובהמשך, בעקבות התקנת תקנות הביטוח הלאומי (תשלומים לתושבי ירושלים שהעתיקו את מקום מגוריהם ליהודה, שומרון וחבל עזה), התשנ"ג-1993 (להלן ביחד או לחוד: "התקנות"), זכאות זו היתה מעוגנת באותן תקנות. מדברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 8.6.09 עולה כי ההסדר המשפטי, על פיו תושבי מזרח ירושלים שהעתיקו את מקום מגוריהם לאזור יהודה ושומרון המשיכו להיות זכאים לגמלאות מאת הנתבע, ואשר עוגן בתקנות הנ"ל, התקיים מכוח החלטת ועדת שרים אף קודם להתקנת התקנות. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע בתצהירו, אותה אני מאמץ, לפיה בעת המעבר לדירתו באל-עיזרייה, היה ברור לו כי זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי לא ייפגעו (סעיף 15 לתצהיר התובע).

התובע פנה למינהל האוכלוסין במשרד הפנים כדי לשנות את כתובתו, אך נאמר לו כי אם הוא יודיע באופן פורמלי על העברת כתובתו אל מחוץ לתחום, לא יוכר עוד כתושב (סעיפים 12-14 לתצהיר התובע).

במועד מסויים, שהתובע לא פירט בתצהירו, הודיע לו הנתבע על שלילת תושבותו בשל מגוריו מחוץ לתחום. התובע לא צירף מסמך ספציפי כלשהו לעניין זה, אך טענת התובע לא הוכחשה על ידי הנתבע. הנתבע אף צירף כתב הגנה שהגיש בתביעת התובע בתיק בל 10795/04, בו הוכחשה תושבות התובע במסגרת אותה תביעה.

הואיל ונשללה תושבות התובע, התובע חזר בשנת 2003 להתגורר בתוך תחום ירושלים, בדירה שכורה, וזאת על מנת לשמור על זכויותיו לפי החוקים הנ"ל.

טענות התובע

טענות התובע הן כדלהלן:

בחוזה החכירה עליו חתום התובע מצויין במפורש כי המקרקעין שעליהן הוקם בניין הדירות בו מצויה דירתו הן בבעלות מדינת ישראל.

התובע נשלח על ידי מוסדות המדינה כתושב ישראל להתגורר במקום שבבעלות מדינת ישראל, תוך הבטחה שזכויותיו לפי החוק לא ייפגעו. קיימת הבטחה שלטונית שמשתמע ממנה כי תושבותו לא תיפגע, והתובע הסתמך על הבטחה זו והפרתה גורמת לתובע נזקים, בין היתר, בשל הצורך לשלם תשלומי שכר דירה.

התובע טוען, לראשונה בסיכומיו, כי הוא עובד בישראל. לטענתו, בשל כך, וכל עוד הינו עובד בישראל, יש לקבוע כי הינו "תושב ישראל באזור" לפי סעיף 378(א)(2) לחוק.