פסק דין
התובע עותר לתשלום סך של 9,976 ₪ בגין נזקים ברכבו שאירעו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 26/10/10.
במועד זה נהג בנו של התובע ברכבו וכאשר עמד ברמזור, במצב של עמידה מוחלטת, לטענתו, פגע בו מאחור רכב בבעלות הנתבעת 2 הנהוג על ידי הנתבע 1.
לשיטת התובע, כתוצאה מהמכה החזקה ברכבו מאחור, נהדף רכבו לכיוון רכב שעמד מקדימה לו, התנגש בו ונגרם לו נזק משמעותי בחזית רכבו ומאחור.
הנתבעים אינם מכחישים, כי הנתבע 1 פגע מאחור ברכבו של התובע. אולם, לשיטתם, מדובר היה במכה קלה בלבד, כאשר לא נגרם לרכב התובע נזק משמעותי, אם בכלל, כתוצאה מהמכה מאחור. עוד הם טוענים, כי רכב התובע כלל לא נהדף קדימה ופגע ברכב שלפניו כתוצאה מהמכה שקיבל מרכבם.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת, למעשה, להיקף הנזק ולאזור שבו נפגע הרכב כתוצאה מהתאונה. בדו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה יש חלוקה למוקדי נזק, כאשר הנזק מאחור נאמד בסך של 1,400 ₪ בלבד ואילו הנזק בחזית הרכב נאמד בסך של 7,348 ₪.
ברור לחלוטין, כי הנתבעים חבים לשלם לתובע את הנזק שאירע לרכבו מאחור, כאמור – בסך 1,400 ₪. יש לבחון כעת האם הם חבים גם בנזק הגדול יותר, בגין הפגיעה בחזית רכב התובע.
לאחר ששמעתי את שני הנהגים ועיינתי בכתבי הטענות, אני דוחה את התביעה, ככל שמדובר בנזק שנטען שאירע לרכב התובע בחזית רכבו.
בנו של התובע, מר שי גרוסמן, שנהג ברכבו, העיד, כי הרכב שנסע לפניו "בלם בפתאומיות, כי הרמזור התחיל להבהב. עצרתי בעקבותיו. לא היה מגע אתה. אחרי כמה שניות שמעתי חריקת בלמים ורכב הנתבעים פגע בי והדף אותי קדימה" (עמ' 2 שו' 9-11 לפרוטוקול).
הנתבע 1, מאידך, העיד ש-"נתתי לו מכה קטנה, אצלי לא קרה כלום ואצלו מאחורה לא קרה כלום... לא הרגשתי שאני הודף אותו, כי אין לי מכה. נגעתי בו ממש בקטנה" (עמ' 2 שו' 21-23 לפרוטוקול). בהמשך העיד הנתבע 1, כי ראה בחזית הקדמית של רכב התובע "ברגים שהתפרקו" (שם, שו' 24).
אני מעדיף את עדותו של הנתבע 1 על עדות בנו של התובע, מר שי גרוסמן. עדותו של הנתבע 1 עשתה עליי רושם אמין וכן, ואני מקבל אותה כלשונה ודוחה את עדות בנו של התובע.
חיזוק לעדותו של הנתבע 1 ניתן למצוא בשני עניינים:
האחד – הימנעותו של התובע מלהעיד את הנהגת שנהגה ברכב שנסע לפני רכבו, מסוג יונדאי לנטרה. כאשר נשאל בנו של התובע לעניין זה, אישר, כי יש לו פרטים של אותה נהגת, אך למרות זאת, הוא נמנע מלהביאה לעדות.
ההלכה הפסוקה קובעת, כי הימנעות זו פועלת לחובתו של התובע, באופן שיש להניח, כי לו הייתה מוזמנת לעדות – הייתה מאששת את גרסת הנתבע 1.
השני – הגיון הדברים מלמד, כי על דרך הכלל, כאשר מדובר בפגיעה מאחור, הנזק לרכב הנפגע מאחור, גדול בהיקפו מהנזק שנגרם מלפנים (אם נגרם נזק מלפנים, במקרה של הדיפה), או, למצער, דומה לו.
במקרה שלפנינו, כפי שפורט לעיל, הנזק בחזית רכב התובע מסתכם בסך של 7,348 ₪ ואילו הנזק מאחור מסתכם בסך של 1,400 ₪ בלבד, דהיינו: הנזק בחלקו הקדמי של רכב התובע גדול יותר מפי חמישה מאשר הנזק בחלקו האחורי.
הדבר מלמד אחת משתיים: או שהייתה פגיעה קודמת, טרם התאונה, ברכב התובע, וזו הוערכה על ידי השמאי בדו"ח שהוגש כאילו נגרמה בתאונה נשוא תביעה זו, או שבנו של התובע לא הספיק לבלום בלימת חירום, כפי שציין בעדותו כי עשה, נוכח בלימת החירום של רכב היונדאי לנטרה שלפניו, ופגע ראשון (ובעוצמה) ברכב היונדאי לנטרה, ורק לאחר מכן אירעה הפגיעה ברכבו מאחור.
סוף דבר, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 1,400 ₪, בגין הפגיעה ברכבו מאחור. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
בנסיבות העניין, נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.
ניתן לבקש רשות לערער לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.