גרונדשטיין נ' אור ואח'

החלטה

ביום 29.12.11 נעתרתי לבקשת המבקש והטלתי עיקול במעמד צד אחד על זכויות המשיבה בשני נכסים כמבוקש בבקשה.

לאחר שהמשיב 1 עתר לבטל את העיקולים נקבע לפני דיון ביום 4.3.12.

במהלך הדיון ולאחר ששמעתי חלק מחקירת המבקש ולאור השאלות שנשאלו ובצידן התשובות, התרשמתי כי כיוון החקירה הוא בנושא פרשנות של כל אחד מהצדדים למסמכים, לרבות פרשנות להסכמים, איזה הסכם הוא התקף (המקורי או הסכם הפשרה), מסמך הערבות ומשמעות סעיפי הערבות – מסמכים שמהם תגזר בסופו של הדיון בהליך העקרי שאלת החבות של הנתבעים והקפה.

הבהרתי לצדדים כי בשלב המקדמי זה של סעד ביניים בוחן בית משפט את השאלה אם הונחו לפניו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וכי אין זה השלב בו אדרש להכרעה בין הפרשנויות של מי מהצדדים ואת איזו מהן להעדיף.

מאחר שעל פניו עולה מהמסמכים כי למבקש ראיות לכאורה מהימנות לקיומה של עילת תביעה ככל שמדובר בהלוואה המקורית (ואכן גובה העיקול נגזר מכך ולא נעתרתי לכל הסכום אותו נתבקשתי לעקל), סברתי כי אין זה השלב להכנס לפרשנות של סעיפים בתוך המסמכים ולנסיבות בהן נחתמו כמו גם לפרשנות שנותן כל אחד מהצדדים.

לאחר שהצדדים שמעו את המלצתי הוסכם כי תתייתר ההחלטה בשאלה האם להותיר את העיקול וההחלטה תצומצם לשאלה אחת בלבד היא בקשת המשיב לצמצם את היקף העיקול.

מבהיר המשיב כי באחת משתי הדירות עליהן הוטל עיקול מתגוררת אמו המבוגרת שדבר העיקול מעורר בה חשש כבד וחוסר בטחון בעיקר בגלל גילה, וממילא העיקול על הדירה השניה מספיק לצורך הבטחת פסק הדין שינתן, ככל שינתן לטובת המבקש שכן כבר עתה עולה מהראיות לכאורה כי מדובר בסכום קטן בהרבה מזה שלגביו ניתן העיקול הוא הסכום שלכל היותר מופיע בהסכם הפשרה.

עיינתי בפרוטוקול בטענות הצדדים שנטענו בבית המשפט בענין צמצום העיקול, והגעתי למסקנה בדומה למסקנתי הקודמת, אותה הבאתי לפני הצדדים בדיון ועליה המלצתי, קרי כי כדי לבחון את שאלת גובה העיקול והאם לצמצמו (לאחר שכבר צמצמתי את העיקול לעומת גובהו כמבוקש בבקשה והעמדתי אותו על סכום ההלוואה שאינה מוכחשת על ידי שני הצדדים) עלי לתת פרשנות כזו או אחרת לחוזים ולערבות, ולהחליט כבר בשלב זה כי הסכם הפשרה, הגם שלא קוים הוא הרלוונטי לשיטת המשיב בניגוד לטענת המבקש כי משלא קוים הסכם הפשרה ובשל נסיבות אחרות ממילא חוזרים להסכם המקורי.

לא שוכנעתי בשלב הזה שיש מקום לשנות את החלטתי המקורית; לא ראיתי להעדיף פרשנות אחת על פני אחרת, ולהפך, לאחר שהשתכנעתי כי ההסכם המקורי מטיל לכאורה חבות להחזר ההלוואה, אני סבורה כי יש ראיות מהימנות לכאורה [בשלב זה] לגובה הסכום לגביו ניתן העיקול – הוא הסכום שבהסכם המקורי (ואין מחלוקת כי ניתן כהלוואה) ולא ראיתי להעמידו על סכום קטן יותר הנובע מהמסקנה כי הסכם הפשרה, הגם שלא בוצע (וגם זאת מוסכם, רק המשיב טוען כי לא בוטל), הוא המחייב דווקא, משכך אני דוחה את הבקשה לצמצם את העיקול.

יחד עם זאת ככל שמדובר בחששות של אם המשיב, ניתן להציע חלופה נגד העיקול על זכויות המשיב בנכס שהיא מתגוררת, וניתן יהיה להתייחס לכך.

ניתנה היום, י"ב אדר תשע"ב, 06 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת, רשמת בית המשפט המחוזי