גרבר ואח' נ' רבינוביץ ואח'

פסק דין

בפני תביעות הדדיות הנוגעות להסכם שכירות שנערך ביחס לדירת התובע שברחוב לוי אשכול 10 בקרית מוצקין ואשר הושכרה לנתבעים למשך שנה חל מיום 4.6.12.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הוסכם ביניהם על סיום תקופת השכירות בסוף חודש 3/13 (טרם סיום תקופת ההסכם), זאת בשל טענת הנתבעים כי התובע לא סיפק להם מקרר ראוי לשימוש חרף התחייבותו בהסכם השכירות.

למרות שהוסכם כאמור, הוגשה תביעת התובע לחייב את הנתבעים בפיצויו בסך של 5,400 ₪, אשר לא פורט כיצד חושבו על ידו, אולם מתוך טיעוניו בדיון בפני ניתן היה להבין כי הם כוללים: 500 ₪ חוב ועד בית ששילם התובע במקום הנתבעים, הוצאות לצביעת הדירה לאחר שהנתבעים ביצעו תיקונים חלקיים שחייבו צביעה מחדש וחיוב הנתבעים בתשלום דמי השכירות למלוא תקופת ההסכם (ולא רק בגין ימי פיגור בפינוי) וזאת מאחר ולטעמו הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא פינוי את הדירה בסוף חודש 3/13 אלא רק ביום 8.4.13, לא ביצעו צביעה מתאימה ולא שילמו את חוב ועד הבית.

הנתבעים מודים בחוב ועד הבית אולם טוענים כי התובע הוא שהורה להם שלא לשלם את דמי ועד הבית וזאת בשל נזילה בדירה שמקורה ברכוש המשותף. באשר לחיובם ביתרת דמי השכירות, טוענים הנתבעים כי דרישת התובע עומדת בניגוד למוסכם ביניהם, ולאישור שנרשם על ידו במעמד פינוי הדירה ביום 10.4.13 לפיו הוא קיבל את הדירה לידיו וציין קיום חוב של 100$ בגין כל יום איחור בפינוי מיום 2.4.13 ועד ליום 10.4.13.

מעבר לכך, הנתבעים הגישו תביעה שכנגד לפיצויים בסך של 3,000 ₪ וזאת בגין הפרת התובע את הסכם השכירות באי אספקת מקרר ראוי לשימוש.

לאחר הדיון המציא התובע לעיוני את הסכם השכירות של השוכרים שבאו במקום הנתבעים וממנו עולה כי ביום 10.5.13 השכיר את הדירה מחדש.

לאחר עיון בכתבי הטענות, הראיות שהוצגו, לרבות תמונות צבעוניות של המקרר המדובר ושל ביצוע תיקוני הצבע בדירה ע"י הנתבע, ושמיעת טיעוני הצדדים בפני אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

500 ₪ בגין דמי ועד בית, שכן לא שוכנעתי כי התובע אמר להם שלא יהיו חייבים בתשלומם, אם כי יתכן בהחלט שאמר להם שלא למהר לשלמם בשל טענותיו כנגד ועד הבית. משהוכח כי התובע נשא בתשלום זה, בגין התקופה בה התגוררו הנתבעים בדירה, הם חייבים בתשלום.

300 ₪ הוצאות צביעה – לענין זה הציג התובע קבלה בגין רכישת הצבע בלבד (131 ₪) ומאחר וככל הנראה ביצע את הצביעה (שאין ספק כי היה בה צורך לאור התמונות) בעצמו, הוספתי סכום מתון בגין שעות עבודתו.

באשר לפיצוי בגין אי פינוי במועד – ברי כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין מלוא יתרת תקופת השכירות כנתבע על ידו מקום בו הוכח: ראשית כי הסכים להעמיד את הפיצוי על פיצוי בגין ימי האיחור, ושנית, מקום בו הוכח כי הדירה הושכרה קודם לתום תקופת ההסכם המקורי (למעשה חודש לאחר פינויה), ומשכך ודאי שלא נגרם לו נזק כלשהו.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באם הסכים התובע להאריך את שהות הנתבעים בדירה מעבר ל-2.4 אם לאו. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים שוכנעתי כי התובע הסכים לכך, אולם לא היה בהסכמתו להוות ויתור על טענתו לפיצוי המוסכם בגין כל יום איחור, ועמדתו זו גם הובעה על ידו, אם לא במועד מתן ההסכמה, אזי במועד פינוי הדירה.

לפיכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם בגין 5 ימי איחור בפינוי בלבד. את האיחור יש למנות מיום 4.4.13 (שכן תקופת ההסכם נמנתה מכל 4 לכל חודש ולא מה-1 לכל חודש ובהתאם שולמו לו דמי שכירות עד ליום 3.4.13), ועד ליום 8.4.13 כגרסת התובע בכתב התביעה. מודעת אני לכך שהנתבעים לכאורה הודו בשהות בדירה עוד יומיים, אולם למרות זאת, אני סבורה כי יש "לתפוס" את התובע על הודאתו.

אשר על כן מחוייבים הנתבעים בפיצוי מוסכם בגין האיחור בפינוי בסך של 500$, שהם 1,810 ₪ (לפי שער 3.62 ₪ במועדים הרלבנטיים).

באשר לתביעה שכנגד זו נדחית, שכן לא שוכנעתי כי המקרר שסופק על ידי התובע לא היה ראוי לשימוש והעובדה כי היה מלוכלך והיה בו עובש ונדרש לנקותו על מנת להשמישו לשימוש הנתבעים, אין בה כדי לקבוע כי התובע הפר התחייבותו לספק מקרר.

לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 2,610 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד הגשת התביעה בפועל.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.