פסק דין
1.בפני תביעה שטרית, אשר החלה כבקשה לביצוע שני שיקים שנמשכו מחשבונותיה של הנתבעת. שיק אחד על סך 3,324 ₪ זמן פירעונו 30.12.09 (להלן: "השיק הראשון"), שיק נוסף על סך 35,200 ₪ זמן פירעונו 15.4.10 (להלן: "השיק השני").
הנתבעת הגישה התנגדות ובהסכמת התובע ניתנה לה רשות להתגונן.
2.לטענת הנתבעת היא אלמנה בת 87, סובלת מבעיות רפואיות רבות, לרבות בעיות ראיה. הנתבעת טענה כי לא חתמה על השיקים, לא כתבה ולא מסרה אותם וכי מדובר בשיקים גנובים ומזויפים. לטענת הנתבעת, מעולם לא התקשרה עם התובע בכל עסקה שהיא וקיים חשש כי נכדה נועם (להלן: "נועם"), מעל באמונה וניצל את מצבה. הנתבעת הוסיפה כי התובע ונועם שתפו פעולה על מנת להוציא ממנה כספים. לטענת הנתבעת, נועם הודה במעשיו וטען כי השיקים נמסרו וזויפו על ידו לאחר שאוים וכי הקשר בינו לבין התובע היה לצורך גלגול שיקים במטרה להערים על בנקים וכי אף ברשותו שיקים חוזרים של התובע. הנתבעת טענה כי מזה שנים רבות אינה כותבת ואינה מוסרת שיקים, כי אינה רואה טוב וכי הגישה תלונה במשטרה על גניבת וזיוף השיקים. הנתבעת הפנתה לכך שהשיק השני בוטל עקב הודעת דבר גניבתו לבנק וכי ההבדל המופיע בו בין המילים לספרות מצביע על כך שנכתב במהירות.
3.לטענת התובע כמפורט בתצהירו, היה בעל עסק למכירת סולר באמצעות מכלית ניידת ונועם רכש ממנו סולר. לטענת התובע בתמורה לסולר, שילם לו נועם במזומן ובעשרות שיקים שלו ושל אחרים, לרבות של הוריו המאמצים ובניהם גם 2 שיקים אלו של סבתו. התובע טען, כי קיבל את השיקים כשהם שלמים ותקינים וסבר בתום לב, כי הם חתומים על ידי הנתבעת וזאת בהסתמך על דברי נועם שמסר לו עשרות רבות של שיקים. התובע טען כי הנתבעת לא צרפה אסמכתאות לאימות טענתה בדבר זיוף, או גניבת השיקים. עוד הפנה התובע לכך שגם בהליך המתנהל מול הוריו של נועם הועלתה טענת הזיוף ואולם לאחר שהתקבל צו להמצאת מסמכים מסניף הבנק של ההורים, התברר כי נועם משמש כמיופה כוח בחשבונם של הוריו.
לטענת התובע נועם גם היה מיופה כוח בחשבונות הנתבעת וטענת הנתבעת כי נועם הוא זה שמסר את השיקים, מעידה כי אין המדובר בגניבה.
בנוסף לתובע, העיד גם אביו (להלן: "גבריאל"). גם גבריאל טען כי נועם רכש סולר מהתובע וכי השיקים נמסרו לתובע על ידי נועם כשהם שלמים ותקינים וכי נלקחו על ידי התובע בתום לב בהסתמך על דברי נועם כי השיקים חתומים על ידי הנתבעת, או מיופה כוחה.
גבריאל הוסיף, כי נועם ובנו ביצעו עסקים רבים במשותף בכל הקשור לאספקת סולר לנועם וכי התמורה שולמה באמצעות שיקים של נועם ושל אחרים.
לטענת גבריאל, נכון להיום, נועם הוברח לחו"ל על מנת להתחמק מתשלום חובותיו.
דיון:
4.ההלכה הינה כי בהעדר חתימה אין חבות שטרית, זאת בהתאם לסעיף 23(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) להלן "הפקודה", הקובע:
"חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו".
הוראה זו עוסקת בשני מקרים: האחד, חתימה שזויפה; השני – חתימה שנחתמה ללא הרשאה מבלי שהדבר יעלה כדי זיוף. בעוד שמעשה זיוף אינו ניתן לאשרור ותוצאתו מוחלטת, חתימה ללא הרשאה ניתן לאשרר למפרע (שלום לרנר, דיני שטרות 450-448 (מהדורה ראשונה, 1999).
במקרה דנן, הנתבעת טענה כי כלל לא חתמה על השיקים וכי חתימתה זויפה.
פקודת השטרות מתייחסת בחומרה רבה לזיוף חתימה. בהתאם נקבע באופן מפורש, כי חתימה שזויפה, אין כוחה יפה ואין רוכשים על פיה זכות בשטר. תוצאה זו נובעת מתפישת חשיבותה ומרכזיותה של פעולת החתימה בדיני שטרות: "בהעדר חתימה לא נוצרת כלל חבות שטרית, ולכן יש לקבוע את השלכותיה של חתימה מזויפת. ואמנם, אם מתברר כי חתימה מסוימת היא מזויפת, נחסמת התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ולא נבחנת שאלת היקפה של חבותו" (לרנר, עמ' 451-450).
5.לאור האמור יש לבחון האם החתימה הנחזית להיות של הנתבעת, הינה אכן חתימתה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע, שכן כאמור, בהעדר חתימה אמיתית אין חבות שטרית. לפיכך ההלכה היא כי: נתבע בתביעה שטרית הטוען טענת זיוף, אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה אלא התובע הוא שחייב להוכיח כי הנתבע חתום על השטר (ראה זוסמן "דיני שטרות", מהדורה שישית, עמ' 50 ו-337).
אציין, כי גם אלמלא היה מדובר בתביעה שטרית, הרי כבר נקבע כי כאשר צד מכחיש חתימתו, על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. אמנם מאידך, כאשר מדובר בטענות זיוף ומרמה, יש צורך בתשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אולם, אין בכך כדי להעביר את נטל השכנוע אל הנתבע ובכל מקרה, הנטל להוכיח כי החתימה היא אמיתית ואותנטית, מוטל על התובע (ראה ת"א (מחוזי חיפה) 426/02 לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ ואח').
לסיכום, לעניין נטל הראיה אשוב ואדגיש: כאשר צד אחד מכחיש חתימתו על מסמך שעליו מסתמך הצד האחר, נושא הצד האחר בנטל השכנוע באשר להוכחת אמיתות החתימה [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); להלן ענין רחמים]. כשבחתימת שטר עסקינן ו"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" (זוסמן, אוזכר לעיל, עמ' 50).
6.לאור האמור, על התובע היה להוכיח כי הנתבעת היא שחתמה על השיקים. בהתאם לפס"ד בעניין שאול רחמים (אוזכר לעיל) הטוען לאמיתות חתימה יכול להוכיח טענתו באמצעות שלוש דרכים עיקריות:
"...האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה...; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן...; והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון.