גמילה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 15.2.2012 (להלן - הועדה).

2.הועדה קבעה כי כתוצאה מהפגיעה מיום 25.7.2010 נותרו למערער 10% נכות לפי פריט ליקוי 35(1)ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – תקנות נכות מעבודה), וכי אין מקום להפעלת הוראות תקנה 15 לתקנות נכות מעבודה בעניינו. מכאן, ובשאלת הפעלת הוראות תקנה 15 לתקנות נכות מעבודה, הערעור שבפני.

3.טענות המערער:

א.הועדה טעתה כשלא כללה במניין שיקוליה את העובדה כי טרם הפגיעה עבד המערער בשני מקומות עבודה במהלך כל יום עבודה (ולא לסירוגין), וכי לאחר הפגיעה צמצם עבודתו למקום עבודה אחד בלבד – עובדה המצדיקה הפעלת תקנה 15 בעניינו.

ב.הועדה טעתה משאימצה קביעת ועדת הרשות לפיה המערער הפסיק עבודתו אצל אחד ממעסיקיו טרם הפגיעה – וזאת בניגוד להודעת המעביד.

ג.הועדה לא התייחסה למכתב ההשגה מיום 29.1.2012 שהוגש על-ידי המערער באמצעות בא-כוחו, ושגתה כשלא הזמינה את המערער לדיון נוסף בפניה על מנת לשמוע טענותיו בעניין הפעלת תקנה 15.

4.טענות המשיב:

א.קביעת ועדת הרשות באשר לסיבת הפסקת העבודה באחד ממקומות העבודה מעוגנת במכתב המעסיק, שציין כי לא ברור לו מדוע המערער לא חזר לעבודתו, ומשכך ששבוע טרם הפגיעה המערער נעדר מעבודתו ובהתחשב בכך שהמערער מועסק לפי תלושי השכר בהיקף מלא של 25 ימי עבודה לחודש.

ב.קביעת הועדה לפיה המערער מסוגל לחזור מעבודתו נוכח שיעור הנכות ובהתייחס למקצועות ולעבודות שביצע טרם הפגיעה הינה סבירה.

ג.אין פגם באי התייחסות הועדה למכתב ההשגה מיום 29.1.2012 משום שמכתב זה לא עמד בפני הועדה.

ד.אין צורך בזימון נוסף של המערער לדיון בפני הועדה שעה שהועדה מתייחסת לטענות מציינת כי תסכם את דיוניה בהעדרו, ושעה שהמערער לא מעלה בקשה לזימונו.

5.הועדה קיימה שלוש ישיבות בעניינו של המערער, וכן נועצה בועדת הרשות:

א.בישיבתה הראשונה מיום 23.11.2011 ערכה הועדה בדיקה קלינית למערער, ביקשה לעיין בצילום שהוזכר בחוות-הדעת מטעמו של המערער, וציינה כי תסכם בהיעדרו של הנפגע.

ב.ביום 21.12.2011 התכנסה הועדה בשנית ועיינה בצילומים, התייחסה לחוות-הדעת מטעם המערער בתחום האורטופדי וקבעה כי יש מקום לקבוע למערער 10% נכות לפי פריט ליקוי 35(1)ב'. בסיכום ישיבתה זו ציינה הועדה כי היא מבקשת חוות-דעת של רעדת הרשות לאור טענתו של המערער כי עובד כיום בעבודה אחת בלבד. שוב ציינה הועדה כי לאחר קבלת חוות-הדעת תסכם את דיוניה בהעדר הנפגע.

ג.ועדת הרשות שהתכנסה ביום 17.1.2012 ציינה בין השאר כי כבר דנה בעניינו של המערער ביום 9.8.11, טרם התכנסותה של הועדה לעררים, שקבעה כי אין שינוי בדרגת הנכות בשיעור 10% בגין פגיעה תנועות הקרסול הימני. הועדה ציינה כי המערער, יליד שנת 1979, אכן עבד בשני מקומות עבודה, הן כשומר והן כעוזר טבח. הועדה ציינה כי על-פי מכתב המעסיק בעבודת השמירה הרי שהמערער הפסיק להתייצב לעבודה כשבוע לפני הפגיעה. על-פי מכתב המעסיק בעבודתו כעוזר טבח התובע חזר לעבודתו מלפני הפגיעה וכי הכנסותיו ממעביד זה בלבד עלו בשיעור 62% לעומת הכנסתו ממעסיק זה טרם הפגיעה.

ועדת הרשות חזרה על המלצתה כי המערער מסוגל לעבודתו הן כעוזר לטבח והן כשומר, וכי אין השפעה לגילו ולפיכך ממליצה שלא להפעיל תקנה 15 בעניינו.

ד.ביום 15.2.2012 סיכמה הועדה דיוניה, ציינה כי עיינה בדו"ח ועדת הרשות מיום 17.1.2012 וכי היא מקבלת את ממצאיה כי אין להפעיל את התקנה מאחר ומסוגל לעבודתו ואת העבודה השניה – סיים לפני התאונה.

6.לאחר עיון בטענות הצדדים, בפרוטוקולים של הועדה ובהמלצת ועדת הרשות - לא מצאתי פגם בהתייחסותה של הועדה לשאלת הפעלת תקנה 15. כאמור, המלצתה של ועדת הרשות מסתמכת על קביעתה כי המערער מסוגל לעבודתו, בשני סוגי העבודות אותן ביצע טרם הפגיעה, וכי אין השפעה לגילו. בדומה, גם הועדה קבעה באמצה את המלצת ועדת הרשות כי המערער מסוגל לעבודתו.

7.דין טענת המערער לפיה הועדה לא בחנה את טענותיו בדבר ביצוע עבודתו בשני מקומות עבודה האחד לאחר השני - להידחות. כאמור, טענת המערער הופיעה במפורש בהחלטת הועדה מיום 21.12.2011 והיתה הסיבה להפניית עניינו לחוות-דעת ועדת הרשות. התייחסות ועדת הרשות לנושא זה הינה ראויה ועיקרה בהתמקדות בשאלה אם אכן הופסקה העבודה אצל אחד המעסיקים בשל אותה פגיעה. מסקנתה של ועדת הרשות, ולאחר שבחנה את הודעת המעסיק, הינה כי הפסקת העבודה בשורות מעסיק זה (חברת שמירה) באה כשבוע לפני הפגיעה וללא קשר אליה. מדובר בקביעה עובדתית-מקצועית וסבירה בנסיבות העניין – שאין בה כדי להצדיק התערבותו של בית הדין.