גמ"ר 2399-02-14

המקרה שלפניי הינו של תאונת דרכים קטלנית מיום 19.8.12. על פי עובדות כתב האישום, בהם הודה הנאשם, הוא נהג במועד הנ"ל בשעות הצהריים, ברכב כשלצדו אחיו הצעיר אחמד זכרו לברכה. הנאשם נהג ברכב במהירות בלתי סבירה שאינה תואמת את תנאי הדרך, סטה ימינה, פגע בסלעים שבצד הדרך והתהפך. כתוצאה מהתאונה נהרג אחמד והנאשם עצמו נחבל בחבלות של ממש.

כאמור, הנאשם הודה באחריות לאירוע, והצדדים הגיעו להסדר ברכיב הענישה העיקרי ולפיו יוטל על הנאשם עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. באשר לרכיבי הענישה האחרים טענו הצדדים לפניי. המאשימה סבורה כי באה לקראת הנאשם ברכיב המאסר, התחשבה בעובדה כי המנוח הוא אחיו, ולפיכך ביקשה החמרה ברכיבים האחרים ובמיוחד ברכיב של פסילת הרשיון.

לעומתה סבור הסנגור כי אין להחמיר עם הנאשם, יש להתחשב בטרגדיה שפקדה אותו ואת משפחתו ולגזור עליו פסילה במתחם שבין שלוש לשש שנים, כאשר הסנגור סבור שיש להקל במקרה זה.

ההלכה המנחה שקבע בית המשפט העליון לעניין הענישה הראוי במקרה של תאונת דרכים קטלנית היא:

"קיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונות דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות...."

ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל.

כלומר, השיקול המרכזי בקביעת העונש הוא רמת הרשלנות, בעוד שנסיבותיו האישיות של הנאשם מהוות שיקול משני בלבד, כשהעונש הראוי בדרך כלל הינו מאסר בפועל.

מתחם הענישה -

בתיקון 113 לחוק העונשין תשע"ב-2012 נקבע עיקרון מנחה בענישה המבטא יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב. לחוק העונשין תשל"ז-1977). לצורך קביעת מתחם הענישה בנסיבות המקרה יש להתחשב בערך שנפגע בעקבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות המקרה כמפורט בסעיף 40ט. לחוק העונשין.

ככל שמדובר בעבירות המתה קיימת פגיעה באינטרס ציבורי הראשון במעלה שהוא שמירה על קדושת חיי אדם ותחושת הביטחון של ציבור המשתמשים בדרכים באשר הם, לפיכך מקום בו מקופחים חייו של אדם ברי כי הפגיעה בערך זה היא מרבית.