פסק דין
הרקע והצדדים
1.התובע הינו בעליו של רכב מסוג שברולט אופטרה, אשר לאחר שמלא בו דלק מהול במים, בתחנה של הנתבעת, מנוע רכבו הפסיק לעבוד בעת שהיה בנסיעה. בדיקה במכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה העלתה ששיעור כמות המים בדלק הרכב הגיע עד ל- 34%.
2. אין חולק כי ביום 22.2.12 נערכה בדיקה על ידי שמאי הנתבעת אשר מצא כי הדלק ברכב אכן היה מזוהם, אולם אישר רק את ניקוי מערכת הדלק ומיכל הדלק. לעומתו, לאחר בדיקת הרכב במוסך UMI נמסר לתובע כי יש לנקות את המערכת הדלק וההזרקה, וגם להחליף 4 מזרקים, את מסנן הדלק ואת משאבת הדלק. מאחר ורכבו של התובע היה עדיין באחריות יצרן חברת UMI, ובשל כך שנמסר לו לטענתו כי באם לא יבצע את כלל העבודות שנמצאו דרושות בבדיקת המוסך תישלל האחריות הקיימת, בחר התובע לשלם עבור כל העבודות והחלקים כפי שנדרש על ידי המוסך.
3.התובע עותר לפיצוי על סך 16,313 ₪, ובפירוט- 8,434 ₪ בגין עלות תיקון הרכב במוסך, 582 ₪ בגין עלות הבדיקה במכון הנפט, 297 ₪ בגין עלות מיכל הדלק, 5,000 ₪ בגין טרחה ועוגמת נפש, 2,000 ₪ בגין שכ"ט עורך דין – ובסה"כ 16,313 ₪.
4.הנתבעת טענה כי התובע לא פעל להקטנת נזקיו כמתחייב אלא הגדילם שלא לצורך ובניגוד לקביעת חוות דעת השמאי מטעמה וביצע פעולות יקרות ומיותרות ברכבו. הנתבעת הסכימה לפצות את התובע בסך 3,158 ₪ עבור ראש הנזק לפי חוו"ד השמאי.
5.בדיון שנערך בפני הגיש שמאי מטעם הנתבעת הצעת תיקון במוסך מסומן נ/1.
דיון והכרעה
6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה הכל כפי שיפורט להלן.
הקטנת הנזק:
7.הנתבעת טענה כי התובע לא הקטין את הנזק. טענה זו מבוססת על העקרון הקבוע בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970, הקובע כי:
"(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו- 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין."
עם זאת, לא ניתן שלא לקרוא את האמור באותו סעיף עם ההמשך בס"ק (ב) הקובע:
"(ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין".
החובה להקטנת הנזק פורטה כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון (1967), פ"ד כא (1) 281, 284, שם נקבע כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו. מזיק לא יחוייב לפצות תובע בסכום הנובע מהזנחת התובע לנקוט באמצעים סבירים הנדרשים ממנו לצורך זה, שכן התובע חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר.
8.לדעתי, ניתן להקיש למקרה זה מההלכה המתייחסת לתחום נזקי הגוף, בה נשקל הפיצוי המגיע לנפגע שיש ביכולתו לעבור ניתוח כדי להקטין את הנכות שנותרה לו אלא שהוא מסרב לעשות כן. השאלה העומדת באותו מקרה בפני בית המשפט היא, האם סירוב הנפגע לעבור את הניתוח הוא סביר (שאז יקבל פיצוי שיחושב על בסיס נכותו כפי שהיא קיימת בפועל) או שהסירוב אינו סביר (ואז הפיצוי יחושב על פי הנכות הצפויה לניזוק לאחר שיעבור את הניתוח ויטיב את מצבו).
בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (1991) , פ"ד מה (4) 45, בעמ' 51-53:
"7. השאלה הראשונה עניינה בהקטנת הנזק. הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה ... להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו...
8. ... הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין...
9. בקביעת הנטל להקטנת הנזק יש להתחשב במספר גורמים: מחד גיסא עומד הנתון, כי לא הניזוק הוא שהביא את הנזק על עצמו אלא המזיק הוא שגרם לנזק... יש לקחת בחשבון גם, כי האמצעים להפחתת הנזק כמו האמצעים להערכתו - אינם מדוייקים וכי קיימת סכנה כי ההפחתה תפגע בעצם החזרת המצב לקדמותו. סכנה זו קשה היא במיוחד, אם נדרש הניזוק להעמיד עצמו בפני סיכון פיסי שתוצאותיו אינן ודאיות. מאידך גיסא, עומד הנתון כי הניזוק אינו צריך להיטיב את מצבו כתוצאה מהתאונה. מטרת הפיצוי אינה בהענשת המזיק, ואין צידוק חברתי לפצות על נזק שניתן למונעו... רמת ההתנהגות הנדרשת מהמזיק כלפי הניזוק צריכה, מעצם טבעה, להיות גבוהה יותר מרמת ההתנהגות הנדרשת מהניזוק כלפי המזיק...