גירושין - חיוב גירושין במקום פירוד ארוך ומאיסות הדדית

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בשנת 1973 ולהם ארבעה ילדים כולם בוגרים. נישואים ראשונים של שני הצדדים.

התקיימו בפנינו שלושה דיונים ביום כ"ז ניסן תשע"ז (23.4.2017), ביום כ"ז סיון תשע"ז (21.6.2017) וביום ה' תמוז תשע"ז (29.6.2017).

הבעל תובע גירושין מאידך האישה מסרבת לקבל גט שכן לדבריה רצונה הוא שלום בית.

תיאור העובדות

ראשית נציג את עיקרי טענות ומענות הצדדים כפי שמופיעים בפרוטוקולים וכפי מה ששמענו מפיהם במהלך כל הדיונים. 

נקדים ונאמר שהצדדים חיים בנפרד כבר כמה שנים, לדברי הבעל כשמונה שנים, בין השאר בגלל העובדה שהבעל שוהה הרבה שנים בחו"ל וגם כשהוא כאן בארץ הוא היה גר ביחידה נפרדת בדירה המשותפת של הצדדים. כיום עזב הבעל את הדירה המשותפת והוא גר בבית בתו.

עיקר טענות הבעל

הבעל טוען שהאישה בגדה בו עם ערבי ועם יהודי נשוי. מודה שגם הוא בגד באשתו. עוד טען שהיא מקללת אותו בקביעות, אף ליד הילדים. לדוגמא אמרה לו שתיתן לו כל חודש 500 ש"ח לקניית תרופות ושיהיה לו סרטן ושלא יקום בבוקר. כמו כן הדגיש הבעל שאין להם שום ויכוח על הכסף, הוא משאיר לה הכל, את הבית הוא רשם לטובת בנו, אך נותן לאישה זכות מגורים בבית עד שארית חייה.  

האישה מכחישה את חשדותיו עליה ואף הביעה זעזוע על הדברים באומרה: "הכל שקר! שום דבר לא נכון!", "אני נשבעת בכל הרבנים", "הוא רמס אותי העליב וקילל אותי", "שקרן ונאלח" "הלוואי שאני ימות כי הוא כזה שקרן", "כולו רפש", "שקרן פתולוגי". ומאידך מחזקת את דבריו שהוא בגד בה ואף מחזיקה בידיה תמונות שהוא מתרועע עם נשים בחו"ל. גם הוסיפה שהיה לו קשר עם הרבה גויות וגם בארץ היה לו קשר עם הרבה יהודיות. ועל אף כל הנשמע ממנה בכל זאת היא דורשת שלום בית ואף מתבצרת בעמדתה ובדעתה שאינה מוכנה בשום אופן להתגרש, ולתמיהת בית הדין איך אפשר לבקש שלום בית אחרי כל הדברים החמורים שהיא טוענת כלפי בעלה, השיבה: "עזה כמוות אהבה".

בית הדין חזר ושאל את האישה האם עם בעל כזה היא חפצה שלום בית? וענתה וחזרה וענתה שהיא לא רוצה להתגרש "אם הוא רוצה אני לא אתן לו גט", "אני לא מתגרשת בשום אופן", "אני רוצה לחיות בלי גירושין כמו הרבה אנשים שחיים כך", "אני לא צריכה שהוא יאהב אותי", "המצב הזה יכול להימשך עוד שנים כל אחד בפינתו", "יכול להיות כל החיים", "זה יכול להיות כך הרבה שנים", "עד יום מותי לא אתגרש רק המוות יפריד בינינו".

בחינת העובדות כפי הרושם שמתקבל בבית הדין

אין חולק שרצון האישה לשלום אינו עומד כלל במבחן האמת ומשולל כל יסוד כאשר נראה בעליל ששני הצדדים מואסים זה בזה ושניהם יודעים ומבינים שאין מנוס כי אם להיפרד זה מזה והתקווה לשלום אינה קיימת. ואם בכל זאת האישה מתבצרת בעמדתה שלא לקבל הגט הסיבה היחידה לדבר להבנת בית הדין היא שרק בגלל שנאתה העמוקה לבעל, רצונה לנקום בו, ולא לאפשר לו להגשים את משאלת ליבו להיפרד ממנה בגט. רק יצר הנקמנות מדבר מתוך גרונה ובמקום "עזה כמוות אהבה" נראה שצריך לגרוס בדבריה "עזה כמוות הנקמה". 

להלן ציטוט מתוך פד"ר חלק ז' (עמוד 111) ויובא עוד בהמשך:

כי במקרה דנן לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלישתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

ומשכך הם פני הדברים נמצא שיש לפנינו מצב עובדתי שבו הצדדים מואסים זה בזה והשמים בינו לבינה, וזה כמה שנים שחיי הנישואין עלו על שירטון והתרוקנו מכל תוכן, והמשמעות היחידה לחיי הנישואין הוא קשר הנישואין ההלכתי-פורמלי הנובע מהעובדה שהצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל, הא ותו לא. אין שום תקווה ולו הקלושה ביותר להשיב את השלום על כנו וכל מחשבה בכיוון זה משוללת כל אחיזה המציאות.

בקיצור נמרץ! לפנינו, בקשת הבעל למתן גט, וסירוב האישה לקבלת הגט, ותו לא!

דיון והכרעה

אופנים שבהם לא נאמר חרם רבינו גרשום שלא לגרש אישה בעל כורחה.