גירושין בגין 'מאיסות' שעמה נתינת עין באחרת, מזונות אישה המתנגדת להם

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך י"א בסיוון תשנ"ג (31.5.1993) ולהם שלושה ילדים קטינים.

הצדדים פרודים מיום כ"ה במרחשוון תשע"ה (18.11.2014). הבעל תובע גירושין, האישה תובעת שלום בית.

התקיימו דיונים, נשמעו עדים, והוגשו סיכומים.

טענות הצדדים

משמיעת הצדדים עולה כי הבעל חי עם אישה אחרת ואף הודה בבית הדין בקיום יחסי אישות עם נשים אחרות תוך כדי הנישואין, אלא שלדבריו, היה זה כתוצאה של אי־קיום יחסי אישות סדירים עם האישה הנוכחית, כשלמעשה הצליח לקיים יחסי אישות תקינים רק לאחר ארבע שנות נישואין.

לדבריו: אשתו קרה ולא רגישה כלפיו, כעת הוא שונא אותה ומתעב אותה, גם כשקיים אִתה יחסי אישות הוא חשב על נשים אחרות; הוא נשאר בבית רק בגלל הילדים.

לדברי האישה: היו בעיות רפואיות בשנתיים הראשונות בקיום יחסי אישות, אך לאחר שעברה ניתוח זה 'הסתדר'; היא מעולם לא סירבה לבעל לקיום יחסי אישות, ודווקא הוא זה שזקוק לעזרה בקיום יחסי אישות.

לדבריה, עד לפני שנה וחצי הם חיו חיים תקינים, נסעו יחד לחו"ל ואף חגג אִתה מסיבות יום הולדת ויום נישואין.

לדברי הבעל – הכול היה משפה ולחוץ.

בית המשפט פסק פירוק שיתוף בכפוף לצו מדור ספציפי שניתן בבית הדין הרבני.

בסיכומי הבעל הוא טוען לשתי עילות גירושין – 'מורדת' ו'מאיסה עליי' ומסתמך על דברי רבי חיים פלאג'י על פירוד ממושך.

בסיכומי האישה טוענת האישה כי הבעל הוא המורד כיוון שסובל מאי־אונות לא מטופלת, ויש לדחות את טענת 'מאיסה עליי' כיוון שהבעל הוא זה שגרם למאיסות שהרי נתן עיניו באחרת, ויש לדאוג שלא יהיה חוטא נשכר.

דיון והכרעה

לא הוכחה טענתו של הבעל על מרידת האישה מקיום יחסי אישות, ולטענתה – מעולם לא סירבה לכך. מטבע הדברים אי אפשר להוכיח טענות אלו, אך מאידך גיסא אי אפשר לחייב את האישה בגט ללא הוכחת הדברים.

בעניין טענת 'מאיסה עליי' של הבעל: אכן לכל אורך הדיונים התרשם בית הדין ממאיסות האישה על הבעל שהושמעה על ידו אף בצורה בוטה כלפיה, אך לא נעלם מבית הדין כי טענה זו באה לאחר שהבעל הודה בקשריו עם אישה זרה, ולא מן הנמנע כי מאיסות זו נובעת מקשריו עם אישה חדשה זו.

ידועה הפסיקה ההלכתית בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיפים ב – ג) שלפיה אישה שטוענת 'מאיס עליי' – "אם רצה הבעל לגרשה" וכו' אבל אין כופין את הבעל לגרשה. הוא הדין במקרה הפוך שהבעל טוען 'מאיסה עליי' – אין כופין את האישה להתגרש.

לגבי חיוב גט בטענת 'מאיס עליי' – הסכימו רוב הפוסקים כי יש לדון בו רק במקום שיש 'טענת מאיס עליי באמתלא מבוררת' ואין חשש של 'שמא עיניו נתן באחרת'. במקרה שלפנינו לא הוכח כי אין חשש של 'עיניו נתן באחרת', לפיכך אי אפשר לחייב את האישה בגט מכוח טענה זו של 'מאיסה עליי'.

מנגד, לא נעלמו מבית הדין הפירוד הממושך של הצדדים, נחישות הבעל להתגרש ופסק הדין לפירוק שיתוף שניתן בבית המשפט למשפחה בתאריך כ"ח באדר ב' תשע"ו (7.4.2016), וכך – בית הדין לא רואה סיכוי לשלום בית בין הצדדים.