בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולתשלום הכתובה, והתקיימו שני דיונים.
הצדדים בפירוד פרק זמן ממושך, אך עדיין גרים תחת אותה קורת גג. בשני הדיונים שהתקיימו שמע בית הדין את טענות הצדדים ביחס לרקע שהביא לפירוד, ולמעשה הבעל יזם את הפירוד ואינו מעוניין בשלוםבית. הבעל מסכים להתגרש ובלבד שהאשה תצא מהבית ולא יחויב לפצות אותה בתשלום כלשהו.
יצוין, למרות המצב הנוכחי, האשה הודיעה שאם הבעל ייעתר להצעה שעלתה בדיון לבחון חזרה לשלוםבית, היא מעוניינת בכך, אך הבעל הביע התנגדות ולא נמצאה לכך הצדקה.
בית הדין מוצא לנכון להבהיר לבעל שמאחר שהפירוד הוא ביוזמת הבעל וקיימת נכונות מצד האשה לחזור לשלוםבית בד בבד עם ייעוץ נישואין והדרכה מתאימה, אם יעמוד בעמדתו השוללת שלוםבית ובלא שתימצא לכך הצדקה, הוא עלול להיות מחויב בגירושין עם תשלום הכתובה. עליו להודיע לבית הדין, האם למרות הקביעה הנזכרת הוא עומד על דעתו, כפי שהוצגה בדיון.
יובהר, גם אם עמדת האשה תתקבל לקבוע את מעמדו של הבעל כמי שמרד באשתו, עדיין חיוב הגירושין והכתובה נקבעים לאחר שבית הדין התרה בבעל והבהיר לו את משמעות מרידתו וההשלכות הנובעות מכך, וכמו שפסקו בספר נודע ביהודה תניינא אה"ע סי' צ', חזו"א אה"ע סי' ק"ח ס"ק יג ובפד"ר ח"ז עמ' 7982, וע"ע בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צג עמ' 684-687.
על כן ייקבע מועד לדיון נוסף, ובהתאם לדיון זה בית הדין יקבע את השלמת ההליך.
ניתן ביום י"ג שבט תשע"ג (24/01/2013).
הרב אוריאל לביא - אב"ד הרב חיים בזק - דיין הרב יוסף יגודה - דיין
החלטה
בעקבות החלטה קודמת מיום י"ג שבט תשע"ג (24/01/2013) התקיים דיון נוסף, ובו בית הדין חזר והבהיר לבעל שבנסיבות הנוכחיות אם אכן יעמוד על דעתו השוללת חזרה לשלוםבית כראוי, יחויב בגירושין ובמלוא תשלום הכתובה. אך מאחר שהבעל עמד על דעתו, ודחה על הסף כל אפשרות לבחינת חזרה לשלוםבית בתנאים כאלו או אחרים, וגם לאחר בחינה נוספת של טענותיו עמדתו לא התקבלה על ידי בית הדין - אין מנוס אלא לקבוע כי נסיבות אלו הן נסיבות הגוררות פסיקת חיוב גירושין ביחס לבעל וכן תשלום הכתובה במלואה.
אמנם תביעת הגירושין הוגשה מטעם האשה, אך תביעה זו ביסודה אינה מביעה יוזמה מצידה לפירוד, אלא דרישה שלא להמשיך לשאת את המצב הנוכחי לפרק זמן נוסף - וזו דרישה מוצדקת. בהעדר הסכמת הבעל לשלוםבית, למעשה הגירושין יצאו ממנו.
יובהר, אם הבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האשה לגירושין, בנסיבות מסוימות לא יהיה מקום לחיוב תוספת כתובה, וזאת על יסוד שיטת ר"ח (בתוס' יבמות דף סה, ב ד"ה כי). אך במקרה זה, שהבעל בחר למרוד באשתו ולכן חויב בגירושין, בנסיבות אלו דברי ר"ח לא נאמרו.
ביחס לשיטת הב"ש סי' קנד סק"א שהביא את דברי ר"ח גם ביחס לעילות המפורטות באה"ע סי' קנד ס"א, עיין שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סי' נא ובתשובת נפת צופים חלק אה"ע סי' קי, ובחזו"א אה"ע סי' סט ס"ק כב ובפד"ר כרך א' עמ' 216-222, שכתבו שאין הדברים אמורים בנסיבות שבהן הפירוד או הגורם לחיוב הגירושין נוצרו ביוזמתו ובבחירתו של הבעל, עי"ש בחזו"א שכתב כן ביחס למורד.
בפסק הדין הנ"ל בעמוד 218 כתבו:
"אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסיקת הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו."
על כן הוא הדין כשחיוב הגירושין נובע מיוזמת הבעל שמרד באשתו ללא שנמצאה לכך הצדקה, ואנו פוסקים: מעמדו ההלכתי של הבעל הוא - בעל המורד באשתו, שדינו נפסק בשו"ע אה"ע סי' ע"ז סעיף א', לחייבו בגירושין ובמלוא הסכום הקבוע בכתובה.
בנסיבות המתוארות הוחלט - יזומן מועד קרוב לדיון במגמה להסדיר פירוד במגורים בין הצדדים, וכדי לנקוט את האמצעים הדרושים להביא לסיום ההליך, בגירושין.
ניתן ביום י"ג ניסן תשע"ג (24/03/2013).
הרב אוריאל לביא - אב"ד הרב חיים בזק - דיין הרב יוסף יגודה - דיין