מבוא-
הנאשם יליד 11/7/1998 הודה ביום 30/4/14 בעובדות כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של
תקיפה לפי ס' 379 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.
בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 13/2/13 עמד המתלונן (להלן: "המורה") מול תלמידי כיתה ט' של בית הספר בצפון הארץ. בין התלמידים עמד גם הנאשם במבואת בית הספר. הנאשם ניגש אל המורה ומשך את מכנסיו כלפי מטה, כך המורה נותר ללא מכנסיו מול התלמידים. כתוצאה ממעשים אלו פנה המורה לקבלת סיוע נפשי ואף עזב את בית הספר.
טרם טיעוני הצדדים הובאו ראיות לעונש. מטעם המאשימה - המתלונן. מטעם הנאשם - אמו.
טיעוני הצדדים -
ב"כ המאשימה, עתרה להרשעת הנאשם בדין ולצד ההרשעה ביקשה להסתפק בענישה צופה פני עתיד. בטיעוניה הפנתה לע"פ 7512-11 לדברי כבוד השופטת דפנה ברק ארז. לטעמה, העיקרון המנחה הוא ההלימה, קרי היחס בין חומרת המעשה ונסיבותיו לבין סוג ומידת העונש המוטל על הנאשם. יתר על כן, בשל העובדה כי הערך החברתי המוגן בנסיבותיו של תיק זה הוא שמירה על שלומם וכבודם של מורים יש להעדיף את עקרונות הענישה הנ"ל בהתאם לתיקון 113 על אף שאינו חל בתיקי נוער.
ב"כ המאשימה טענה כי אלימות נגד מורה הינה רעה חולה שיש להילחם בה. על בית המשפט לשים לנגד עיניו גם את המתלונן בתיק , אדם המאמין בחינוך ולדבריו זכאי לקבל מביהמ"ש מסר המגן על מעמדו. עמדתה העונשית של ב"כ המאשימה בכל הנוגע לגזר הדין אינה מתעלמת מהעבודה שעסקינן בקטין נעדר עבר פלילי ומכלול האינטרסים שיש לאזן. ב"כ המאשימה מתייחסת לתסקיר שירות המבחן, המלצותיו ולהודאת הנאשם ומפנה ל ע"פ 5388-09 שם מסתייג כב' השופט הנדל מדבריו של השופט דצינגר בע"פ 49/09. לאור כל האמור האיזון הראוי לטעם המאשימה מחייב הרשעת הנאשם בדין לצד ענישה. אלמלא היותו קטין, הבעת החרטה והודאתו המידית, הייתה עותרת ב"כ המאשימה גם לענישה מוחשית לצד ההרשעה אך בשל אלו מבקשת להשית לצד ההרשעה עונש של מאסר מותנה, עבודות של"צ, קנס ופיצוי למתלונן.
ב"כ הנאשם, הדגיש כי עסקינן בתיק חריג. לדבריו, בניגוד להמלצת שירות המבחן הוגש כתב אישום וזאת לאחר ששירות המבחן המליץ על סגירת התיק באזהרה. מדובר בנאשם אשר הביע חרטה כנה ולקח אחריות על מעשיו. הנאשם כתב מיד מכתב התנצלות למורה. ב"כ הנאשם מציין כי לאחר קרות המקרה המורה תקף את הנאשם והוגשה על כך תלונה. ב"כ הנאשם הפנה לגילו של הנאשם בעת ביצוע העבירה 14 ושבעה חודשים ומציין שקרבתו לגיל האחריות הפלילית מהווה השלכה לשאלת הענישה וכמו כן העדר הרשעה פלילית. ב"כ הנאשם הפנה לסיקור הרחב בתקשורת. בעקבות האירוע הורחק הנאשם מבית הספר לתקופה של למעלה חודש ימים. ב"כ הנאשם הפנה לתסקיר ממנו עולה כי הנאשם היה בדיכאון והסתגר בביתו. הנאשם הופנה להליך צדק מאחה ובמסגרתו ביקש לפצות את המורה אך זה לא יצא לפועל לאור סירובו של המורה. הוריו של הנאשם הביעו הסכמתם באמצעות ב"כ הקטין לתשלום פיצוי למתלונן. לסיכום- ב"כ הנאשם ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן, להימנע מהרשעה ולנקוט בדרכי טיפול.
שירות המבחן, הפנה לכך כי מוצאו של הנאשם ממשפחה נורמטיבית המונה חמש נפשות. עם מעברו לחטיבת הביניים התגלה אצל הנאשם משבר הסתגלות בעל אופי דכאוני ולכן הוחלט על מעברו לבית ספר חלופי. הצוות בבית הספר בו ארע המקרה תיאר לשירות המבחן את הנאשם כנער נבון, בעל מוטיבציה, מבצע את המטלות בשיעורים השונים, מקבל מרות מהצוות, השתתף בפעילויות החברתיות השונות, סייע בעת הצורך, גילה אחריות, שימש כמדריך צעיר ולקח חלק פעיל בטקסים.
שירות המבחן הפנה להתמודדותו של הנאשם לאחר המקרה ומתאר כי הנאשם הביע חרטה עמוקה למעשיו, מבין כי היה צריך להשיג את תשומת לבו של המורה בדרך אחרת וכי לא תיאר את נפילת המכנסיים מהמשיכה.
הנאשם ציין בפני שירות המבחן כי לא הייתה לו כוונה להביך את המורה או לגרום לו לסערת רגשות. הנאשם כתב למורה שני מכתבי התנצלות, אשר מהם ניתן להתרשם ממידת החרטה שחש הנאשם. הנאשם הופנה להליך של צדק מאחה אך המורה סירב בתוקף. לבסוף שירות המבחן מדגיש כי לא נצפו גורמי סיכון לביצוע עבירות נוספות וגורמי סיכוי מאידך קיימים כגון: היות העבירה עבירה ראשונה ויחידה, יכולת לקחת אחריות, הבעת חרטה, נכונות לתיקון הנזק, מוטיבציה לשינוי, לימודים סדירים, מפיק תועלת מטיפול, יכולת קוגניטיבית טובה ומשפחה תומכת. לאור האמור לעיל שירות המבחן ממליץ על הימנעות מהרשעה ונקיטת דרכי טיפול על ידי החתמה על התחייבות כספית, פיצוי למתלונן וביצוע של"צ.
הנאשם, ציין כי מעשיו היו ללא מחשבה לתוצאה ואין הוא רצה לפגוע במורה ולגרום לו לנזק. הנאשם התנצל בפניו בעבר וגם בדיון עצמו התנצל בשנית.
דיון והכרעה -
לפני נאשם קטין אשר ביום 11/7/14 ימלאו לו 16 שנים. הנאשם ביצע עבירה של תקיפת מורה במהלך יום לימודים ע"י הורדת מכנסיו בפרהסיה.
עסקינן במעשה פסול ומבזה המעלה שוב את הצורך במתן הגנה על מורים ומחנכים בישראל על ידי בתי המשפט. המתלונן ביקש למסור את דבריו מעל דוכן העדים במסגרת ראיות לעונש. התרשמתי מאדם פגוע אשר מבקש להגן לא רק על מעמדו כפרט אלא על מעמדם של המורים בכלל. המתלונן פנה אל בית המשפט כמורה ואזרח בישראל לצאת להגנת המורים בין היתר, על ידי גינוי המעשה.
כבוד השופטת דפנה ברק ארז בע"פ 4565/13, חאלד נגד מדינת ישראל הטיבה לתאר במילותיה כי:
"שלומם וכבודם של מורים האמונים על מלאכת הקודש של חינוך ילדינו , לא יהא הפקר"
אם כן, בבואו של ביהמ"ש להכריע בשאלה אם להרשיע קטין אם לאו, עליו לאזן בין אינטרסים מתנגשים רבים בינהם גיל הקטין, מידת שיתוף הפעולה עם שירות המבחן, חומרת העבירה ועמדת הקורבן. קטינות לכשעצמה אינה מהווה חסינות מפני ענישה ראויה, עם זאת הקו המנחה הינו כי יש ליתן משקל בכורה לשיקולי שיקום והטיפול (כב' השופט י' דצינגר בע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו 8.3.2009), פסקה 12 לפס"ד (להלן: "עניין פלונים").