אב"ד השופט שלי טימן:
פתח דבר
1. ביום 6/9/2005 הודיעונו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון בתיק והנאשם הודה בפנינו בעובדות כתב האישום המתוקן, שלהלן:
· בתאריך 18/3/2005, שיחק איתמר נפדוב (להלן:
"איתמר" או
"המתלונן") כדורגל, ביחד עם אנשים נוספים, במגרש בית הספר "מכבים" אשר בגן יבנה. הנאשם הגיע למקום וביקש להשתתף במשחק, ומשסורב, התפתח ויכוח בין הנוכחים. איתמר תפס בחולצתו של הנאשם וגרר אותו אל מחוץ למגרש. לאחר מספר דקות, חזר הנאשם כשהוא אוחז בידו מוט ברזל, והיכה את איתמר בצווארו ובידו.
· מאוחר יותר, הגיע הנאשם, ברכב, לביתו של איתמר וקרא לו לצאת החוצה. הנאשם שלף אקדח עטוף בבד, ובעודו יושב בכיסא הנהג ברכב, כיוון את האקדח לכיוונו של איתמר וירה לעברו שתי יריות, שאחת מהן פגעה באמת ידו הימנית של איתמר. לאיתמר נגרמה חבלה חמורה.
2. בהתאם לכתב האישום המתוקן, הורשע על ידנו הנאשם בעבירה של
חבלה בכוונה מחמירה
- לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן:
"החוק").
3. בין הצדדים נערך הליך של גישור (נערכה "סולחה" בין המשפחות), שכלל תשלום פיצויים בסך 20,000 ש"ח (שהופקדו בקופת בית המשפט לטובת המתלונן) ופגישות בין הצדדים, בתיאום עם הפרקליטות. עוד הוסכם בין הצדדים, כי התביעה תטען לעונש מאסר בפועל של 4 שנים, ואילו ההגנה תטען כרצונה. בנוסף, נשלח הנאשם לאבחון שירות המבחן, במסגרת חובת התסקיר הקבועה בחוק, בשל גילו.
טיעוני התביעה
4. התובע ביקש להדגיש כי מעשיו של הנאשם אינם תוצאה של סערת רגשות רגעית, שבה לכאורה לא הצליח לרסן את יצריו. לא די שתקף את המתלונן באמצעות מוט ברזל, הרי שנפנה להשיג נשק חם ושב אל ביתו של המתלונן, תוך תכנון מעשיו, כאשר האירוע הסתיים באופן שבו הסתיים רק במזל רב. לדעתו, על בית המשפט לשקול את חומרת המעשים משני היבטים אלו: האחד, חומרת המעשים והסיכון שנשקף למתלונן ולאחרים. השני, שלא מדובר בפעולה רגעית, אלא מעשה שבוצע לאחר שיקול ותכנון יזום, אף אם התסקיר מציין חרטה מצדו.
5. ב"כ המאשימה חזר על שאנו יודעים; על כי החברה שלנו הפכה אלימה יותר ויותר בתקופה האחרונה; על שמבוצעים מעשי אלימות קשים ושויכוחים מסתיימים לא אחת באובדן חיים ובפציעות קשות. על כי הפסיקה הביעה דעתה לא אחת, שעל בית המשפט למגר את תופעת "תת-תרבות הסכין", ועל אחת כמה וכמה כך הוא המקרה שלפנינו, משום שמדובר בו בנשק חם וממית, שתוצאות השימוש בו ברורות, גם אם התמזל מזלו של המתלונן במקרה דנן. על בית המשפט להרתיע את הציבור מביצועם של מעשים כגון דא, ולשם כך עליו להטיל עונש כבד ולפעול במסגרת המדיניות שהתווה בית המשפט העליון בפסיקה (שדוגמאות ממנה הגיש לנו התובע לעיון).
6. אשר על כן, עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר של 4 שנים בפועל, על פי הרף העליון של הסדר הטיעון, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלונן.
טיעוני ההגנה
7. מטעם ההגנה נשמעו שני עדים לעניין העונש;
ע"ה 1, יאיר נועם
, אבי הנאשם, סיפר שבנו יודע ומבין את חומרת מעשיו, מביע חרטה ורוצה לחזור לחיות חיים נורמאליים. הוא מציין כי מדובר במעידה חד-פעמית, וכי לנאשם ולמשפחתו אין כל עבר פלילי. לדבריו, משפחתו ומשפחת המתלונן מכירות מזה שנים רבות, עשו ביניהן "סולחה" לאחר המקרה ואף שוחחו עם המתלונן עצמו. מדובר באירוע חריג מאוד, שלא היה צריך לקרות מלכתחילה.
ע"ה 2, לילי נועם
, אמו של הנאשם, סיפרה על התקופה הקשה שחוותה המשפחה וביקשה את רחמי בית המשפט בהשתת עונש של עבודות שירות על בנה, תוך הימנעות ממאסר בפועל.
8. הסניגור טען בפנינו, כי נערכו בתיק הליכים "מיוחדים", ויש חשיבות ברורה לגישור שנערך בין המשפחות, שאיננה פחותה מהפן העונשי. כמו כן, הגיש מאמרים בנושא הגישור בפלילים, והסביר שעולה מהם, כי הגישור מאפשר לפתור את הסכסוך הכולל, במיוחד כאשר מדובר בשכנים, בעוד שהמשפט הפלילי אינו מכוון למטרה זו, וקיומו עלול אף לעיתים להחריף סכסוך זה.
9. הגם שעדים אנו לתופעות אלימות מתגברות, חולק הסניגור על עמדת התביעה באשר להחמרת הענישה. לדבריו, ההרתעה היא רק פן אחד בשיקולי הענישה, ופן נוסף, וחשוב לא פחות, הנו הפן השיקומי. מדובר בבחור צעיר, כבן 20, מחוסר עבר פלילי. התנהגותו אמנם חמורה, אולם העובדה שברח לאחר הירי אינה מעצימה את התנהגותו העבריינית, אלא להיפך. הוא איננו מתנהג כעבריין הקלאסי. כך, לא הגיע רעול פנים, אלא ידע שהמתלונן יזהה אותו. כמו כן, אין באמתחתו הרשעות קודמות, וכפי שגם עולה מתסקיר שירות המבחן, לא מדובר בדפוסי התנהגות עבריינים. שירות המבחן מדגיש את החרטה שהביע הנאשם, האחריות שנטל על עצמו, הרקע החיובי ממנו מגיע, ועל כן גם ממליץ על עבודות שירות.
10. לפיכך, עתר הסניגור לכבד את המלצת שירות המבחן, להסתפק במעצר שריצה עד כה ולהטיל עליו עבודות שירות וצו מבחן למשך שנה.
11. דבר הנאשם:
"עשיתי טעות וקשה לסלוח על זה. למדתי הרבה בעקבות המעצר שהייתי, למדתי הרבה על החיים, זה שינה לי את החיים. האירוע בא בעקבות פחד שהיה לי באותו רגע.... אני יודע מה המליצה קצינת המבחן. אני חושב שזה יכול לעזור לשקם אותי בחזרה. אני מסכים לפיקוח ואני רוצה גם להיות בפיקוח".
דיון והכרעה
12. כפי שכבר ציינו, נשלח הנאשם על ידנו לשירות המבחן, לשם הכנת תסקיר אודותיו. מ
תסקיר שירות המבחן
עולה, שהתנהגותו של הנאשם בעת ביצוע העבירה משקפת קושי משמעותי במצבי לחץ, בשימת גבולות והתנהגות אימפולסיבית עם שיקול דעת לקוי.
עם זאת, התרשם שירות המבחן כי הנאשם
מבטא חרטה וצער
באשר להתנהגותו כלפי המתלונן, וכן ביחס להשלכות התנהגותו לגביו ולגבי משפחתו. הוא מסביר את התנהגותו על רקע בהלה ומצוקה בהן היה שרוי, אולם
ניכר כי הוא מבטא הבנה והפנמה של חומרת מעשיו
, ומצהיר כי דברים מסוג זה לא יישנו בעתיד. משיחות טלפונית וממידע שהועבר על ידי הסניגור לשירות המבחן, עולה, שאכן נערך הליך גישור בין הנאשם לבין המתלונן, בפיקוח הפרקליטות, אשר כלל שיחות טלפוניות של הנאשם עם המתלונן וכן פגישות בין משפחת הנאשם ומשפחת המתלונן.
המלצות שירות המבחן
היו, כי ניתן להסתפק בתקופה אשר ריצה הנאשם עד כה במעצר ולהטיל עליו עונש מאסר בפועל, אשר ירוצה בעבודות שירות.במקביל, ממליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם צו מבחן למשך שנה לצורך ליווי וסיוע בעיבוד המשבר אליו נקלע וכן לצורך פיקוח ובדיקת היעדר הישנות התנהגות אלימה כלפי הזולת. בנוסף, המליץ השירות על ענישה מותנית ארוכת טווח לצורכי הרתעה והעמדת גבולות להתנהגות הנאשם בעתיד.
13. מודעים אנו היטב למגמת בית המשפט העליון להחמיר בענישת עברייני האלימות, ולקריאתו למגר את "תת תרבות הסכין" תוך הטלת עונשים מרתיעים וקשים. ברור לנו שהפחתת האלימות הנה אינטרס ציבורי ראשון במעלה, שעלינו להביא בחשבון. מדאיגה אותנו מאוד הנגישות הפשוטה לכלי נשק, ובמקרה דנן- הקלות הבלתי נסבלת שבה השיג הנאשם אקדח. אכן, רק בנס הסתיים האירוע כפי שהסתיים. רק יד הגורל עמדה לצידו של המתלונן.
"בית משפט זה כבר גילה דעתו השכם והערב באשר לצורך להחמיר בתופעות הסכינאות, שהפכו חזון נפרץ. לדידי גם אין ליתן יד למענה אלים למצוקות משפחתיות, וגם אם חשה משפחה מצוקה לאורך זמן, האלימות, והסכין בתוכה, אינה דרך לפתרון סכסוכים."
(ע"פ 2292/05
חסן בכרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
14. ועם זאת, עלינו להביא בחשבון כל מקרה לגופו, על נסיבותיו האינדיבידואליות, כאשר מנוי וגמור הוא שמבין שיקולי הענישה, נוטל חלק נכבד גם אינטרס שיקומו של הנאשם. ייתכן והמקרה הספציפי יוביל למסקנה, כי אין למצות עם נאשם את מלוא הדין, אלא יש מקום להקל בעונשו.